גררו נגרו נוסדה בשנת 1957 כאשר דניאל לודוויג (אנ') בנה שם מפעל מלח כדי לספק את הביקוש למלח במערב ארצות הברית. מכרה המלח הוקם סביב לגונת החוף כדי לנצל את המליחות החזקה של המים בה. החברה של לודוויג הפכה בסופו של דבר למכרה המלח הגדול בעולם, עם ייצור של שבעה מיליון טון מלח בשנה, המיוצא למרכזים העיקריים של הצריכה באגן האוקיינוס השקט, במיוחד ביפן, קוריאה, ארצות הברית, קנדה, טייוואן וניו זילנד.

ב־1973 הוא מכר את חברת המלח לממשלת מקסיקו (51%) ולתאגיד מיצובישי (49%). החברה מתאפיינת לא רק בצמיחתה ובתשואה שלה, אלא גם בהתקדמות שהגיעה ליותר מאלף עובדים, קהילתם וסביבתה האקולוגית: מפעלי המלח, הממוקמים באתר בעל יופי יוצא דופן, בתוך שמורה ביוספרית, היווה גורם מכריע בפיתוח האזור. הצלחתה הכלכלית תרמה לשימור הסביבה, כאשר בכל חורף מתאספים באזור לווייתנים ושוהים בה מינים רבים של ציפורים. כמו כן, עוצרות בה ציפורים נודדות שמגיעות בעיקר מארצות הברית ומאירופה.

העיירה נקראה על שמה של ספינת ציד אמריקאית בשם "הלוחם השחור" מהעיירה דוקסברי (אנ') במדינת מסצ'וסטס. הספינה הזו נטרפה ב־20 בדצמבר 1858. מאוחר יותר שונה שם המפרץ בו שוכנת גררו נגרו על שמה של הספינה.[1] בניגוד לכמה מקורות, עיירה זו לא נקראה על שם מנהיג המרד והנשיא המוקדם של מקסיקו העצמאית, ויסנטה גררו (אנ'), הגיבור הלאומי שהיה ממוצא מסטיזסי ואפריקאי, ולפעמים נקרא אל גררו נגרו (El Guerrero Negro).[2] עיירה הממוקמת כ־400 קילומטרים צפונה מגררו נגרות במדינת באחה קליפורניה, נקראה על שמו.

אזור העיירה נתגלה כבית גידול ללוויתן אפור. היא הפכה לשטח ציד מובחר עבור ציידי לווייתנים אמריקאים ואירופים. מאז המאה ה־20 התפתחה סביב הלווייתנים בלגונה פעילות צפייה בלווייתנים. בשל ההיכרות עם בני האדם, הלווייתנים המגיעים ללגונה זו ידועים במיוחד בנכונותם להתקרב לסירות התצפית על הלווייתנים. לפעמים הלווייתנים (במיוחד אלו שנולדו במקום) מרשים לעצמם להתקרב אל המשקיפים עד כדי מגע.