היסטוריה מוקדמת

בשנת 293 לפנה"ס, במהלך תקופת המדינות הלוחמות, הביס בָּאי צִ'י מפקד צבא מדינת צ'ין את הכוח המאוחד של מדינות האן וצ'י בקרב יִיצ'וֵּ'ה (伊阙之战) שהתרחש באתר זה.

חציבת המערות החלה בשנת 493 בתקופת הקיסר שְׂיָאווֶן (孝文‏; שלט בשנים 471–499) משושלת ויי הצפונית כאשר העתיק את בירתו מדאטונג ללוו-יאנג. לעיר לוו-יאנג יש חשיבות מיוחדת מאחר ששימשה כעיר הבירה של 13 שושלות במהלך ההיסטוריה של סין. המערות נחצבו וגולפו בהם פסלים בודהיסטים בין שנת 493 לשנת 1127, כשבמהלך תקופה זו ניתן להבחין בארבעה שלבים נפרדים. השלב הראשון התחיל עם שושלת ויי הצפונית (493 עד 534). במהלך השלב השני הייתה האטה ניכרת בהתפתחות המערות בשל עימותים צבאיים שהתחוללו באזור, בין 524 ל-626, במהלך שלטון שושלת סווי (618-581) ותחילת שושלת טאנג (907-618). השלב השלישי, היה במהלך שושלת טאנג, כאשר הבודהיזם הסיני פרח ונוצרו שפע של מערות וגילופים משנת 626 ועד אמצע המאה השמינית. השלב האחרון והרביעי היה משלהי תקופת שושלת טאנג ועד לעלייה לשלטון של שושלת סונג הצפונית, שבה החלה ההידרדרות ביצירת המערות. יצירת המערות פסקה לחלוטין בשל המלחמה העקובה מדם בין האימפריה המונגולית לבין שושלת ג'ין.[1]

גוּיָאנְגְדונְג או מקדש שְׁקוּ המיוחס לקיסר שְׂיָאווֶן היה מקדש המערה הראשון שנבנה בקרקעית החלק הדרומי של המצוק המערבי. בנו ויורשו, הקיסר שׂוֵ'אנְווּ (宣武, פין-יין: xuān wǔ) משושלת ויי הצפונית (שלט 499–515) הורה לחצוב מערות נוספות, אחת לזכרו של אביו, הקיסר שְׂיָאווֶן, ואחת לזכר אימו. פקיד בכיר בממשלו הורה לחצוב מערה שלישית לכבוד הקיסר עצמו. שלוש המערות נבנו במשך 24 שנים והן מקובצות כיום בשם "שלוש מערות בִּין-יָאנְג" (בִּין-יָאנְגְסָאנְדונְג). מעל ל-30% מהמערות אותן ניתן לראות כיום נחצבו במהלך תקופה זו.[2]

בשנת 527 הושלמה מערה מרכזית המכונה חְוָאנְגְפֿוּגונְג או מערות שְׁקוּסְה. מערה זו נשמרה היטב והיא שוכנת בדרום המצוק המערבי.[2]

בשנת 675, בתקופת שלטון שושלת טאנג, הושלמה מערת פֶנְגְשְׂייֵנְסְה על קרקעית החלק הדרומי של המצוק המערבי. היא מסמלת את השלב השלישי של יצירת המערות ותקופת השיא ביצירת המערות. מעריכים שכ-60% מהמערות בלונגמן נוצרו בתקופה שבין 626 עד 755. בנוסף למערות שהכילו פסלי בודהה בגדלים שונים, נבנו במהלך תקופה זו באותו מכלול כמה מקדשים בודהיסטים בשטחים פתוחים על רקע נופי. עם זאת, ממרביתם נותרו כיום חורבות בלבד. מבין שליטי סין ששלטו בלוו-יאנג במהלך שלב זה בלטו הקיסר גָאודְזונְג (שלט 649–683) משושלת טאנג והקיסרית וו דזה טיין משושלת ג'ואו השנייה (שלטה 690–705) כמי שדחפו להגברת פעילות חציבת המערות.[2]

 הכניסה למערות לונגמן מתחת לגשר מָאנְשְׁווֵי שמעל נהר ייהיסטוריה מאוחרת

בתקופה שבין 1368 ל-1912 שבה שלטו שתי שושלות בסין, שושלת מינג (בין 1368 ל-1644) ושושלת צ'ינג (בין 1644 ל-1912) הייתה תחייה תרבותית ומערות לונגמן זכו להכרה לאומית ובינלאומית.

מעשי ונדליזם התרחשו באתר כמה פעמים במהלך התקופה המודרנית:

יצירות אמנות מרכזיות נלקחו מהמקום על ידי אספנים מהמערב וציידי מזכרות בתחילת המאה ה-20. שני ציורי קיר שנלקחו מהמקום מוצגים כיום במוזיאון המטרופוליטן לאמנות שבניו יורק ובמוזיאון נלסון-אטקינס לאמנות (Nelson-Atkins Museum of Art) בקנזס סיטי.[3][4] במהלך מלחמת סין–יפן השנייה בזזו היפנים את האתר ונטלו רבים מהפסלים בחזרה ליפן. רבים משרידים אלו מצויים כיום במוזיאונים ביפן. בשנות ה-40 של המאה ה-20 התרחשו באתר מעשי ונדליזם כתוצאה מהתרופפות השלטון המרכזי וחוסר היציבות המדינית. בתקופת מהפכת התרבות בסין (1976-1966) הושחתו ראשי פסלים רבים, כחלק מהאידאולוגיה של המהפכה.[3]

עם הקמת הרפובליקה העממית של סין ב-1949 הוכרזו המערות אזור מוגן ועברו שימור. סעיף 22 בחוקת סין העממית, הכולל בין נושאים אחרים גם הגנה על אתרי מורשת טבעיים, הורחב אחר-כך באמצעות חוקים ותקנות שונים שנועדו להגן ולשמר את המורשת התרבותית של סין.[2]

ב-1953 הוקמה סוכנות הפיקוח על שרידי לונגמן כחלק ממשרד התרבות.[2] ב-1954 ביצעה הסוכנות החדשה באתר רישום המצאי. ב-1961 הכריזה מועצת המדינה על מערות לונגמן כמונומנט תרבותי לאומי הדורש הגנה מיוחדת. ב-1982 הוכרז האתר כאחד מקבוצת האזורים הנופיים הראשונה שקיבלו הגנה מהמדינה.[5] שמה של הסוכנות הוסב ב-1990 למכון המחקר של מערות לונגמן, והאחריות על ניהול אתרי המורשת הועברה לעיריית לוו-יאנג.[2] שמו של הארגון המפקח על האתר שונה שוב ב-2002 לאקדמיית המחקר של מערות לונגמן.