לפי מגילה שנכתבה ב-1330, הוקם המנזר הוקם בין השנים 1335-1327, והמבנה נועד לשמש כמאוזולאום למלך הסרבי סטפאן דצ'אנסקי (Stefan Dečanski). האדריכל היה פרה ויטה (Fra Vita) מאסיזי, נזיר פרנסציקני מקוטור, כיום במונטנגרו. המלך נפטר ב-1328, לפני שהעבודות הושלמו והוא נטמן במקום. הבנייה, הריהוט והעיטורים המשיכו בפיקוחו של בנו סטפאן דושאן (Stefan Dušan), למעט הפרקסאות שציורם המשיך. המקום ידע פריחה במחצית השנייה של המאה ה-16, וצייר המנזר לונגין, בילה שני עשורים מחייו בציור הפרסקאות שגולת הכותרת שלהן היא באלה המוקדשים למלך סטפאן דצ'אנסקי ולסצנות מחייו. בסוף המאה ה-17 בזזו הטורקים העות'מאנים את המנזר, אך לא הסבו נזק לפרסקאות. במאה ה-19 המבנה חודש, ושני איקונוסטזיסים חדשים הוצבו בקפלות הצד.

משהוכרז המנזר כאתר מורשת עולמית ב-2004 ציין ארגון אונסק"ו, בין היתר, כי:

האתר הוסף בשנת 2006 לרשימת אתרי המורשת העולמית המצויים בסיכון בגלל חשש מנזקים שייגרמו בעקבות המתח הבין-עדתי השורר באזור, והוא נשמר על ידי כוח מיוחד מטעם נאט"ו. ב-30 במרץ 2007 נשמעו קולות פיצוץ בקרבת המנזר. קיומו של הפיצוץ אושר על ידי מקורות סרביים ובינלאומיים. הבישוף תאודוסיי, המנהל את המקום, טען כי התקרית הייתה התקפה באמצעות רימון יד שנועדה לשלוח מסר מאיים לנזירים ולכוחות נאט"ו.

בשנים האחרונות מתגוררים במנזר כשלושים נזירים העוסקים במגוון פעולות מסורתיות כמו גילוף עץ, ציור איקונות, פרסומי ספרים ועבודה מיסיונרית. הטקסים במנזר מתנהלים לפי הטיפיקון של הר אתוס.