מחקרים ארכאולוגיים מעלים עדויות לשימוש במעבר ההרים באזור זה כבר בתקופת הברונזה, אך ברוב הזמן לא שימש כנתיב מעבר עיקרי, אלא בעיקר לצורכי פולחן דתי.

בתקופה הרומית התקיים במעבר סטלביו שביל פרדות בעל חשיבות מסוימת, אשר סיפק גישה נוחה לצורכי הגנה באזור "דרך קלאודיה אוגוסטה" שהיוותה את אחד מצירי הגישה העיקרים בין חצי האי האפניני וגרמניה.

במשך מאות השנים הבאות כמעט ולא נעשה שימוש במעבר, ואפילו לא בידי התושבים המקומיים. במהלך מלחמת שלושים השנים התנהלו מספר קרבות על שליטה באזור. בין השנים 1632-1634 עברה השליטה במעבר בין כוחות מילאנזיים לכוחות אוסטריים. לקראת סוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 שוב החלה לעלות חשיבותו של מעבר סטלביו בעיקר לצורכי ביסוס והרחבה של קשרי המסחר באזור בין בוואריה ואיטליה. תוכניות להרחבה ושיפור המעבר החלו להירקם, אך הן נקטעו בשל השינויים הפוליטיים והגבולות המדיניים הרבים של התקופה.

הדרך המודרנית נסללה בתקופת האימפריה האוסטרית בשנים 1820-1825 במטרה ליצור חיבור בין אזור לומברדיה לאוסטריה עצמה. המסלול תוכנן בידי המהנדס קרלו דונגאני ((Carlo Donegani) ועבר שינויים מעטים בלבד מאז. 2,000 עובדים סללו כביש באורך 49 קילומטרים הכולל 48 עיקולי פרסה בחלקו הצפוני ו-34 עיקולי פרסה בחלקו הדרומי ובשיפוע של 7%-15%.

עד למלחמת העולם הראשונה, סימן מעבר סטלביו את הגבול שבין האימפריה האוסטרו-הונגרית ובין ממלכת איטליה, וגם שווייץ הציבה עמדת תצפית קדמית בקרבתו. במהלך המלחמה התחוללו קרבות עזים בין הצדדים הלוחמים על השליטה במעבר ההרים, אך למרות זאת הושגה ביניהם הסכמה שלא לבצע ירי מעל השטח השווייצרי באזור (המהווה בליטה בין השטח האוסטרי מצפון והשטח האיטלקי מדרום). על פי הסכמי הגבולות החדשים, שנקבעו בשנת 1919 בסיום המלחמה, והרחיבו את גבולות איטליה בכיוון צפון, הועברה השליטה בכל האזור לידי איטליה וחשיבותו האסטרטגית של המעבר פחתה.