היסטוריה גאולוגית  נקודת תצפית מהפסגה

הסלעים העתיקים ביותר בחואנגשאן הם סלעי משקע וסלעים מותמרים מים יאנגצה שנוצרו בעידן הפרוטרוזואיקון לפני 570 מיליון שנים ונחשפו למרגלות המדרון הדרומי של חואנגשאן. הפסגות הבולטות עשויות גרניט הבנוי פצלת השדה (40%-60%), דיוריט (10%-15%) וקוורץ (25%-35%) עם קורט נציצים צהובים ושחורים, ונוצרו בעידן המזוזואיקון לפני כ-100 מיליון שנים שעה שים יאנגצה הקדום נעלם כתוצאה מתנועת קרום כדור הארץ וההתרוממות של הקרקעית. תצורת הגרניט המיוחדות הם תוצאה של פעילות אורוגנית ומתאפיינים בסדקים אורכיים מפותחים שגרמו להיווצרות מערות ונקיקים. במהלך הרביעון גרמה פעילות של קרחונים ליצירת העמקים בצורת U לסימני החריטות על הסלעים, וליצירת עמודי האבן. מאפיינים גאולוגים נוספים ברכס חואנגשאן הם מעיינות חמים, פעילות קרסטית בגובה ויצירת משקעים של נטף מעיינות (טופה – tufa) בקרבת מעיינות קרים, אגמים מדורגים ומפלי מים.[1]

היסטוריה תרבותית  ציור בדיו המתאר את חואנגשאן, שְׁה טָאו, 1670

האזכור הכתוב הראשון של ההר הוא בספר "שָׁאנְהָאי גִ'ין" (פין-יין: "Shanhai jin" - ספר ההרים והימים) ובו הוא מכונה "סָאן-טְייֵנְדְזְה דוּ" (פין-יין: "San-tianzi Du"). שמו של ההר השתנה כמה פעמים במרוצות הדורות. ב"ספרי השנים של שושלת האן" כונה ההר " יוּאוּשָׁאן" (פין-יין: "Youshan"), וב"הערות שוליים לספר על מערכת הנהרות של סין" שהתפרסם לקראת נפילתה של שושלת האן כונה ההר יִישָׁאן (פין-יין: "Yishan"), אבל עד למאה השמינית לספירה לא היה לרכס חואנגשאן חשיבות מיוחדת בתולדות סין.

ב-17 ביוני 747 הורה הקיסר שׂוֵ'אנְדְזונְג משושלת טאנג לשנות את שם ההר לחואנגשאן ("ההר הצהוב"). השם החדש הוא ככל הנראה לכבודו של הקיסר הצהוב ("חואנג די"), דמות אגדתית שלפי האגדה הוא אבי הקבוצה האתנית של ההאן,[2] ועל פי אחת האגדות עלה לשמים מחואנגשאן. ההכרזה של הקיסר, שהיה ידוע כטאואיסט אדוק, האדירה את הפופולריות של ההר ופתחה בכך תקופה חדשה בהיסטוריה של ההר שהפך לגורם חשוב בהיסטוריה התרבותית של סין. ייתכן שלפופולריות גם תרמה אגדה על גילוי שיקוי המעניק חיי אלמוות בהר. ההר שהיה אז מבודד משך אליו מתבודדים, משוררים וציירי נוף שהוקסמו ממראה הפסגות המציצות מבעד לים העננים. המשורר לי באי (762-701) מתקופת שושלת טאנג המכונה גם לי פו, היה בין הראשונים להלל את ההר בשיריו.[3] על אחד הסלעים בהר חרותה הכתובת "הסלע השתוי" והיא מתייחסת לסיפור על לי באי שהיה כה נלהב מהנוף הנשקף מההר שהוא שר לסלע בהיותו שתוי[4] שהצטרף למשורר והשתכר אף הוא.[5] עד סוף המאה ה-13 נבנו בהר 64 מקדשים (מהם נותרו כ-20 בלבד), ובמשך 1,500 שנים נחצבו במדרונות ההר מדרגות רבות ומספרם מגיע ל-60,000.[6]

במאה ה-16 הוביל המשורר וָאנְג שְׁגֶ'ן (王士真 פין-יין: Wang Shizhen‏; 1590-1526) קבוצה של מאה אנשי ספר על מדרונות ההר. בתקופת הקיסר גְ'יָאגִ'ינְג (嘉靖 פין-יין:Jiajing, שלט 1521–1567) משושלת מינג הקדישו ציירים מאסכולת שָׁאנְשְׁווֵי (山水 פין-יין: Shanshui – מילולית "הר ומים") את עצמם להעתיק בעזרת הציור את נופי רכס חואנגשאן. ב-1606 בתקפות שושלת מינג הגיע הנזיר פּוּמֶן להר ובנה את מקדש פָאהָאי למדיטציה ואת מקדש וונשו וחיבר ביניהם באמצעות מדרגות החצובות בסלע. אסכולת חואנגשאן כללה ציירים ידועים רבים, בהם: גָ'ה שְׁבְּיָאו (查士标 פין-יין: Zha Shibiao‏; 1698-1615), מֵיי צִ'ינְג (梅清 פין-יין: Mei Qing‏; 1697-1623), והנודע מביניהם שְׁה טָאו (石涛 פין-יין: Shi Tao‏; 1707-1642). במסה "הערות על הציורים של הנזיר דלעת מרירה" כתב שְׁה טָאו, שהיה משורר בנוסף להיותו צייר, באריכות על היחסים שנוצרו בחואנגשאן בין האדם לטבע. בסך הכל התפרסמו בתקופה החלה משושלת טאנג וכלה בשושלת צ'ינג כמה מאות מסות ומעל ל-20,000 שירים המפארים את יופי ההר.[7]

ב-1935 נקבעו גבולות האזור המנהלי של הר חואנגשאן ואלו שימשו ב-1982 בסיס להכרזה של מועצת המדינה של הרפובליקה העממית של סין על חואנגשאן "אתר נוף יפהפה בעל ערך היסטורי."[1] מתוך הכרה בערכי הטבע והתרבות של המקום הכריז ארגון אונסק"ו ב-1990 על חלק משטח ההר אתר מורשת עולמית.

ב-2002 לכבוד הכרזתה על ידי האו"ם כ"השנה הבינלאומית של ההרים" יזם שגריר שווייץ בשאנגחאי חתימת ברית "הרים תאומים" בין חואנגשאן לבין ההר יונגפראו, אף הוא אתר מורשת עולמית.[8]