בתקופה הקדם-חקלאית, החל בשנת 3300 לערך לפנה"ס ועד למאה ה-7 לפנה"ס, היה האזור מיושב בציידים-לקטים אשר ניזונו מפירות וייתכן שגם מצייד. לא ידוע דבר על מנהגיהם הדתיים והפוליטיים של תושבים אלה, אשר עיבדו אבנים באמצעות כלי בזלת בסיסיים. החקלאות הופיעה באזור במאה ה-7 לפנה"ס, תקופה המוכרת כ"תקופת הביניים". בתקופה זו גידלו התושבים אורז בשיטות פשוטות ולא נמצאו עקבות למערכת לניקוז השדות שהשתרעו על מורדות הגבעות. נמצאו שרידים של פיסול בעץ, אך לא באבן. הקבורה נעשתה בפירי קבורה אנכיים בהם הושמו חפצים בסיסיים לצד המת. החל במאה ה-1 לפנה"ס החל נוהג עיבוד זהב באזור, וזה הלך והתגבר במאות השנים שלאחר מכן.

במאה ה-1 חל שינוי של ממש באזור והופיעה תרבות סן אגוסטין. צפיפות האוכלוסייה גדלה, יישובים נטושים יושבו מחדש והופיעו יישובים חדשים. האוכלוסייה עדיין גידלה בעיקר אורז, אך השטחים החקלאיים הלכו והתפשטו כדי לענות על הצרכים הגדלים. מערכת חברתית חדשה הופיעה, והכוח בה רוכז בידיהם של אנשי הדת. הארגון וההיררכיה החברתיים שהופיעו איפשרו את חציבתם ושינועם של פיסות אבן גדולות, ואת עיבודם למונומנטים מונוליתים, שחלקם עוטרו בעושר רב. מונומנטים אלה מעידים על תרבות דתית מורכבת. תרבות זו באה לסופה במאה ה-8, וייצור המונומנטים כמו גם הפיסול באבן פסקו. נראה כי בתקופה זו, לקראת שנת 1000, היגרו לאזור שבטים חדשים אשר הגיעו מאזור מישורי האמזונאס, ואלה הביאו עימם שיטות חקלאיות חדשות, סגנונות קדרות שונים וסגנון בנייה אחר. תקופה זו, המכונה "התקופה המאוחרת", נמשכה עד הכיבוש הספרדי, והיא נחשבת לפשוטה יותר מקודמתה מבחינה אמנותית וחברתית. מקומות היישוב והשדות עברו לאזורים תלולים יותר בזכות הופעת הטראסות, אך למרות התפתחות חשובה זו, מערכת הקשרים וההיררכיה החברתית הצטמצמה, הקהילות היו קטנות והתבססו על קשרי משפחה, והקשרים הרחבים יותר נוצרו רק בתקופת מלחמה והיו זמניים.