לאחר מותו של מקסימיליאן השלישי יוזף, הנסיך הבוחר מבוואריה, שליט בוואריה האחרון לבית ויטלסבאך כשהוא חשוך ילדים, עבר הכתר לקארל תיאודור הנסיך הבוחר מפפאלץ אשר העדיף להישאר במקום מושבו במאנהיים על פני המעבר לבוואריה ואף ניסה להעביר את השליטה עליה. הדבר לא התקבל בעין יפה על ידי תושבי מינכן, והנסיך ביקש לפייס אותם באמצעות השקעה ושיפור פני העיר. בין היתר בנה גלריה לאמנות בחלקו הצפוני של גן ארמון רזידנץ (הופגארטן), ופתח אותם לציבור.

בנוסף לכך ביצע הנסיך שורה של רפורמות צבאיות בהשראת יועצו בנג'מין תומפסון בוגר מלחמת העצמאות האמריקנית. תומפסון שנכנס לתפקידו כיועץ הנסיך ב-1784, הציע כי בעת שלום יש לשלב את החיילים בעבודות לתועלת הציבור כגון חקלאות וגינון. בשנת 1789 קיבל הנסיך את ההחלטה לבנות גנים בקרבת בסיסים צבאיים אשר ישמשו להכשרת החיילים למקצוע נוסף, וכן יהיו פתוחים לשימוש האזרחים.

השטח שהוקצה לגן מצפון לשער שוואבינג, שימש מאז ימי הביניים כאזור ציד של משפחת ויטלסבאך וכונה "פארק הצבאים", כלל חלק מיוער, ואזור פתוח שהיווה חלק ממישור ההצפה של נהר האיזר. פיתוח הגן כלל מספר אזורי משנה כגון: גן לימודי, חוות גידול בקר, חוות גידול כבשים, ובית ספר לוטרינריה.

בתחילה נקרא הפארק בשם "פארק תיאודור" אך זה הוחלף במהירות בשם התיאורי המוכר כ"גן האנגלי". הוא נפתח באופן רשמי בשנת 1792 בהשתתפות של כ-40,000 מאזרחי העיר. בשנים הבאות המשיך שטח הגן להתרחב ונוספו לו נופים נוספים. פרידריך לודוויג שקל (Sckell) שהתמנה לאחראי על פיתוח הגן בשנת 1804 ושימש בתפקיד עד 1823, ערך שינויים משמעותיים באפיוני הגן ותפקידיו. הוא זנח את התפקידים החקלאים של השטח והתרכז יותר בפיתוח המאפיינים הנופיים. כך למשל הוא ביטל טחנות מים ובנה מפל מים מלאכותי. מחליפיו המשיכו במסורת הפיתוח הזו, וערכו שינויים מועטים בלבד אשר הבולט בינייהם הוא הוספת גבעה מלאכותית אשר עליה הוקם מבנה דמוי מקדש יווני עגול. במהלך המאה העשרים הורחב הפארק משטחים נוספים שסופחו אליו אך עם זאת, חווה נזקים כתוצאה מהפצצות במלחמת העולם השנייה וכתוצאה ממחלות טבעיות של הצמחייה ובעיקר העצים הבוגרים. נזקים נוספים לפארק נוצרו כפועל יוצא מחצייתו על ידי כביש המהווה חלק ממערך התחבורה של כביש הטבעת הפנימית של העיר, וסלילת דרכים לשימוש התחבורה הציבורית בעיר.