על פי עדויות ארכאולוגיות, האזור מסביב לטהראן היה מיושב כבר לפני 6000 שנה ומבנים דמויי באזאר החלו להראות באיראן לפני כ-4000 שנה[1]. כמה מאות לפני הופעת האסלאם באיראן, דיווחו נוסעים על קיומו של אזור מסחרי במקום שבו נמצא כיום הבאזאר. עדויות למציאותם של מבנים שתפקדו כבאזאר היו קיימים במקום כבר לפני כ-400 שנים, אולם הבאזאר הנוכחי של טהראן אינו עתיק. קשה לומר מתי הוא הופיע לראשונה אולם ידוע שבתקופת האימפריה הספווית ואחריה החל הבאזאר לגדול באופן הדרגתי[1]. חלק קטן במתחם הבאזאר הוא הגרעין המקורי של הכפר שהפך ברבות הימים לעיר טהראן. בתקופתו של השאה תַהְמָאסְבּ (פרסית تهماسب), שמלך בשנים 1514–1567, נבנו חומות העיר המעוטרות במגדלים ואזור הבאזאר התפתח. תיירים מערביים שביקרו בטהראן בשנת 1660, מציינים ששטח הבאזאר היה בחלקו הגדול פתוח ומיעוטו היה מקורה[2]. כך עשה סר תומאס הרברט שבקר בבאזאר של טהראן בשנת 1628, בעת מסע לפרס, שערך ביחד עם סר דודמור קוטון וסר רוברט שירלי[3].
למרות האגדות על קיומו העתיק של הבאזאר, הבניינים הישנים ביותר בו כולל החומות והמעברים, אינם יותר מאשר בני 400 שנה, ורבים מהם נבנו או שוקמו רק ב-200 השנים האחרונות. לפיכך נחשב הבאזאר הגדול של טהראן לאחד מהבאזארים הצעירים ביותר במזרח התיכון. הבאזאר החל לגדול בעיקר במאה ה-19 ובמידה רבה התרחב ללא התערבות ותכנון חיצוניים. כאשר החלה העיר טהראן, בתחילת המאה ה-20, להתרחב במהירות תחת שלטונו של רזא ח'אן, הביאה ההתפתחות הזו גם לצמיחה מהירה של הבאזאר, שהטמיעה כמה אזורים שהיו בעבר מחוץ לשטחו, כמו שוק מוכרי הבשמים ותעלת המגן של השוק.