כנסייה השילוש הקדוש הביזנטית בבראט

העקבות המוקדמים ביותר להתיישבות אנושית בבראט, הן מתקופת האבן החדשה, בין השנים 2600 ל-1800 לפנה"ס. עוד נמצאו במקום חרסים ממאה ה-7 או מהמאה ה-6 לפנה"ס, ותושבי האזור בתקופה זו היו אילירים. לפי המיתולוגיה היוונית, במקום זה ניצבה העיר אורסטיאדה, שיושבה על ידי האורסטים, שבט פלסגי, שבראשו ניצב אורסטס, בנו של אגממנון.

הצוק עליו שוכנת המצודה בוצר באמצע המאה ה-4 לפנה"ס, ולמרגלותיה התפתח יישוב אילירי עירוני בשם דסרטיה ואחר כך אנטיפטריה, בשנים 313-310 לפנה"ס. היישוב הצליח להתנגד לכיבוש הרומי, אך במאה ה-2 לפנה"ס נכבש על ידי הרומאים, שקראו לו "אלבאנורום אופידיום" (Albanorum Oppidum), היינו "מצודת האלבנים".

במאה ה-4 הייתה בראט לחלק מהאימפריה הביזנטית והייתה חלק מקו הגבול הקדמי והלא יציב של האימפריה. היא נודעה בשם פולכריאופוליס, על שמה של פולכריה, בתו של הקיסר הביזנטי ארקדיוס. בדומה ליתר הבלקן, סבלה בראט לעיתים תכופות מהתקפות של שבטים סלאבים ואחרים. בימי הביניים נבנו מחדש המצודה והביצורים, והעיר נשלטה בידי הבולגרים החל בשנת 860 ועד 1018. בתקופה זו גברה חשיבותה של העיר, ומהשם הבולגרי "בלגראד", היינו "העיר הלבנה", התפתח ונזכר לראשונה השם "בראט".

 חאן מהמאה ה-17 במרכזה של העיר מסגד בבראט

בתקופת מסעות הצלב, החל מהמאה ה-13, עברה העיר מיד ליד, ונשלטה, בין היתר, בידי דספוטט אפירוס, הביזנטים, והסרבים. רוב ביצורי העיר הקיימים כיום הם מתקופה זו, והיא הצטיינה במערכת אגירת מים מתקדמת, והוקמו בה שלוש כנסיות שהוקדשו למריה הקדושה ולאהרנה, למלאך מיכאל, ולשילוש הקדוש. שלוש הכנסיות השתמרו במצודה.

בראט נכבשה ב-1417 בידי האימפריה העות'מאנית. תחילה הצטמצמה העיר והתפתחותה נעצרה, אולם החל מהמאה ה-16 פעלו העות'מאנים על מנת לחזק את ביצוריה, והיא שבה לשגשג. בתקופה זו פעלו בה הציירים אונופרי (Onufri) ובנו ניקולה (Nikolla), הנחשבים לידועים שבציירי אלבניה בתחילת הרנסאנס. ציוריו של אונופרי מעטרים את קירותיה של כנסיית תאודור הקדוש (Shen Todher) וציוריו של ניקולה מעטרים את קירות כנסיית מריה הקדושה ולאהרנה. גם כנסיית ניקולאס הקדוש בעיר משמשת כמוזיאון ליצירתם. לפי אחת הטענות נקבר שבתאי צבי בבראט ב-1676[1].

בחמש מאות שנות השלטון העות'מאני, שנמשכו עד שנת 1912, ידעה העיר שלום, והתאפיינה בסובלנות דתית בין המיעוט הנוצרי האותודוקסי לבין הרוב המוסלמי. בראט התפשטה אל מחוץ לחומות המצודה, ונהנתה ממיקומה על הדרך המובילה מאיסטנבול אל חוף הים האדריאטי. בתקופה זו הוקמו בעיר מסגדים והתפתחו בה שלושת רובעיה המסורתיים - "קאלה" (Kala, המצודה) ו"מאנגאלם" (Mangalem) שלרגליה, שניהם על הגדה הימנית של הנהר, ורובע "גוריצה" (Gorice - "גבעה קטנה" בשפות סלאביות) על הגדה הנגדית. במאה ה-17 הייתה בראט הגדולה בערי אלבניה, ונחשבה למרכז הכלכלי החשוב בה. בעיר שכנו 500 בתים ב-30 רבעים, וכן חמש מדרסות[2].

 רובע גוריצה לגדות נהר אוסום

במאה ה-18 נשלטה העיר על ידי עלי פאשה מיואנינה, שחיזק את ביצוריה, וסוחרי בראט סחרו בתקופה זו עם כל נמלי הים התיכון המרכזיים ועם ערי דרום-מזרח אירופה החשובות. במהלך המאה ה-19, מילאה בראט תפקיד משמעותי בהתעוררות הלאומית האלבנית. היא הפכה לבסיס של תומכי הברית האלבנית הלאומית, ולאחר ההתקוממות בשנת 1834 ניזוקה מצודת העיר ואיבדה את תפקידה ההגנתי. ב-1851 פקדה רעידת אדמה את בראט, והבתים שנבנו בה מאז עיצבו את מראה העיר כיום. מיכון חדר למפעלי העיר במהלך המאה ה-19, ובתחילת המאה ה-20 היו בעיר 820 מפעלים וחנויות. בשנת 1922 הוכרז בעיר על עצמאותה ואי תלותה של הכנסייה האורתודוקסית האלבנית.

 בתים עות'מאנים ברובע גוריצה שעל גדת הנהר השמאלית

בנובמבר 1944, הכריזה המועצה האנטי-פשיסטית של אלבניה על בראט כעל הבירה הזמנית של המדינה, צעד שציין את תחילת שלטונו הארוך של אנוור הוג'ה. לאחר המלחמה ננקטו צעדים לשימורה של העיר. צו ראשון בעניין פורסם כבר בשנת 1948, וב-1961 הוכרה בראט כ"עיר מוזיאון" ובה 210 "פריטים". ב-1965 החל שיפוצם של אתרי העיר לפי תוכנית שנתית, אך תהליך זה הואט בשנות ה-90 של המאה ה-20 בשל חוסר יציבות פוליטית שפקד את אלבניה. תוכנית חומש חדשה נוסחה בשנת 2007, ושנה לאחר מכן, ב-2008, הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית, כהרחבה להכרזתה של העיר ג'ירוקסטרה שמדרום לה. בבראט פועל מוזיאון אתנוגרפי.