פטרוגליף של תרבות פרימונט, תרבות פרה-קולומביאנית שהתקיימה באזור יוטה של ימינו

 

ה"מייפלאואר" אשר הובילה צליינים לעולם החדש ב-1620, בציור מעשה ידי ויליאם הלסאל משנת 1882

העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים שהיגרו אליה מאסיה דרך מצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים.[1] תרבויות רבות שגשגו ביבשת אמריקה קודם להגעת האירופאים, ובהם האולמקים והאצטקים בדרום-מערב היבשת ותרבות אדנה במזרחה. התרבויות הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לאוכלוסיות גדולות וצפופות.

בשנת 1492 הוביל הספן האיטלקי כריסטופר קולומבוס משלחת אשר מומנה באופן חלקי על ידי ספרד במטרה למצוא נתיב שיט חדש להודו מכיוון מערב. לאחר מסע של יותר מחודש ימים, הגיעה המשלחת לאזור האיים הקריביים ויצרו לראשונה קשר עם אוכלוסיית הילידים במקום. מכיוון שקולומבוס חשב שהוא הגיע להודו, הילדים האלו כונו אינדיאנים (מהמילה "אינדיה", הודו בשפות האירופאיות).

הנוכחות הספרדית המוקדמת ביותר על אדמת ארצות הברית של ימינו היא זו של חואן פונסה דה ליאון, שהגיע לאזור ב-2 באפריל 1513 לחוף עשיר שאותו כינה פלורידה.[2]

הספרדים שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסיינט אוגוסטין, פלורידה ב-1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו. במקביל סוחרי פרוות צרפתים החלו להקים יישובים באזור צרפת החדשה סביב הימות הגדולות.

התיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש הייתה המושבה ג'יימסטאון בווירג'יניה אשר נוסדה ב-1607. בין סוף שנות העשרה של המאה ה-17 ועד למהפכה האמריקאית חלק מהמושבות היו מושבות עונשין. מ-1614 החלה גם הולנד להקים יישובים באזור הדרומי של נהר ההדסון כולל את ניו אמסטרדם באי מנהטן. עד 1674 הכוחות האנגלים הצליחו לכבוש את המושבות ההולנדיות במהלך מלחמות הולנד-אנגליה. בעקבות הכיבוש שמה של המושבה ההולנדית הולנד החדשה שונה לניו יורק. עד תחילת המאה ה-18 הפכו העבדים האפריקניים למקור עיקרי לעבודות כפיים רבות ברחבי היבשת.

לאחר שבשנת 1729 קרוליינה הצפונית הפכה למושבה נפרדת מקרוליינה הדרומית ולאחר יישוב ג'ורג'יה בשנת 1732, הושלמה היווסדותם של שלוש עשרה המושבות הבריטיות בחוף המזרחי של צפון אמריקה אשר יהפכו לבסוף לארצות הברית של אמריקה. לכל אחת מן המושבות היה שלטון עצמי – בכל מושבה מינה המלך האנגלי מושל ולצידו פקידים, אך לצדו גם המתיישבים השתתפו בשלטון, בעיקר בהחלטות שנוגעות למיסוי, גיוס לצבא ועניינים משפטיים. במהלך השנים במושבות נוצרה תרבות חדשה, ששילבה תרבות אנגלית ואירופאית, וכן אלמנטים של תרבות שלא התקיימה קודם, ושהתפתחה בעיקר בגלל התנאים הגאוגרפיים והתברואתיים בצפון אמריקה. על אף שתושבי שלוש עשרה המושבות היו כפופים לתשלום מיסים לשלטונות הבריטיים, לא הייתה להם שום נציגות בבית הנבחרים של בריטניה הגדולה. המתיישבים, שמספרם הגיע כבר ל-3 מיליון בשנת 1770, החלו בהדרגה לראות את עצמם כאמריקאים עצמאיים בעלי מחשבות שונות משל הריבונות הבריטית הנוכחית. בעקבות זאת הם בזו לפיקוח הבריטי עליהם, אף על פי שהיה רופף ביותר כיוון שבריטניה הייתה טרודה בעצמה במלחמות דוגמת מלחמת שבע השנים.

 

ציור מתחילת המאה ה-19 אשר מתאר את הכרזת העצמאות של ארצות הברית

 

ההתפשטות מערבה

באמצע המאה השמונה עשרה החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות. המצב הגיע לרתיחה בשנות ה-70 של המאה, עם טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי, העמידו בראשו את ג'ורג' וושינגטון, ופתחו במלחמת העצמאות של ארצות הברית. במהלך המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית. המלחמה, שנמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות, הוכרעה עם ניצחון האמריקאים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781, והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783.

בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המדינות. אולם מבנה זה לא היה מספיק למדינה, שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הוועידה החוקתית על מנת לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים, שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. חוקת ארצות הברית אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון.

עם תום המלחמה החלה התפשטות ארצות הברית מערבה, במה שנחשב כ"ייעוד הגלוי". הם התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. ב-1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג'פרסון עם צרפת של נפוליאון על הסכם רכישת לואיזיאנה בה נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי, וב-1819 קנתה ארצות הברית את פלורידה מספרד.

אולם ההתפשטות לא התקיימה רק בדרכי שלום. היא הביאה לעימותים נגד האינדיאנים, למלחמת 1812 נגד בריטניה, למהפכה הטקסנית (1836-1835) ומלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848).

 

קרב גטיסברג נחשב הקרב האכזרי ביותר במלחמת האזרחים האמריקנית, ולעיתים מוזכר כנקודת המפנה של המלחמה.

 

מהגרים המגיעים לאליס איילנד בשנת 1902

ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשייתיות בהן העבדות הייתה אסורה, למדינות הדרום החקלאיות שכלכלתן התבססה על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר רוב מוצק נגדו. במשך המחצית השנייה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, ופשרת 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות. אולם בשנות ה-50 חלה הקצנה בשני המחנות. תומכי העבדות הצליחו לבטל את הישגי הצפון עם קבלת חוק קנזס נברסקה, ופעלו לאכיפת הסגרת עבדים שברחו צפונה. לעומתם בצפון התחזקה תנועת ההתנגדות לעבדות וקמה המפלגה הרפובליקנית.

כאשר אברהם לינקולן נבחר לנשיאות מטעמה פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, וניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, שבה ניצח לבסוף הצפון.

עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה "תקופת השיקום" ("Reconstruction"). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום המובסות, אולם הוא נרצח כמעט מיד אחרי סיום המלחמה על ידי המתנקש ג'ון וילקס בות', והקונגרס בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה ונקמני כלפי הדרום שכלל הטלת ממשל צבאי ותנאים נוקשים על קבלת המדינות הפורשות חזרה לברית. תקופת השיקום הסתיימה ב-1877, עם הוצאת הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. היחס העוין של אנשי הדרום הלבנים המובסים כלפי הצפוניים והעבדים המשוחררים (כפי שהתבטא בהקמת הקו קלוקס קלאן) גרם לכך שמצב האפרו-אמריקאים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20, והתקיימה מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "נפרד אך שווה".

התקופה שלאחר המלחמה הייתה תקופה של צמיחה אדירה של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, וגל הגירה עצום של כ-40 מיליון איש שהגיעו מאירופה וממזרח אסיה. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים. אולם לתקופה זו, שכונתה בביקורת "העידן המוזהב" (The gilded age), היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים ("הברונים השודדים"), צברו הון עצום בתקופה קצרה. בעלי הון מעטים השתלטו על הכלכלה על ידי הקמת קרטלים. הממשל הושחת, ונוצרו פערים חברתיים עצומים.

כתגובה לכך הוקמו מספר תנועות מחאה ורפורמה: הפועלים החלו בהקמת האיגודים המקצועיים (בשנות ה-70' וה-80'), החקלאים הקימו את התנועה הפופוליסטית שהגיעה לשיאה בשנות ה-90', ואנשי המעמד הבינוני הובילו את הרפורמה הפרוגרסיבית שהשתלטה על הפוליטיקה האמריקאית בשני העשורים הראשונים של המאה ה-20 (מתחילת ממשל תיאודור רוזוולט ועד תום ממשלו של וודרו וילסון), והובילה תיקונים בממשל, והטלת הגבלות על הקרטלים ופיקוח על המסחר.

 

חווה נטושה בדאלאס שבדקוטה הדרומית אשר נקברה בקערת האבק, מאי 1936

בתחילת מלחמת העולם הראשונה ארצות הברית, בהנהגתו של וודרו וילסון, הקפידה על הנייטרליות, אולם, הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי באימפריה הרוסית) כמלחמה בין הדמוקרטיה לאוטוקרטיה גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה רבה יותר לצד מדינות ההסכמה. אולם רק ב-2 באפריל 1917 הצטרפה ארצות הברית לבעלות הברית ושברה את מאזן הכוחות.

מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בהתמוטטות צבאית וכלכלית של גרמניה, אולם מבלי שגרמניה עצמה נכבשה. תוצאת ועידות השלום בפריז ביוני 1919, היה חוזה ורסאי – סופה הרשמי של המלחמה. בין 440 סעיפיו, דרש החוזה שגרמניה תקבל אחריות על פתיחת המלחמה ותשלם פיצויים כבדים. ההסכם כלל גם פסקה, שחייבה את הקמת חבר הלאומים. הסנאט האמריקאי מעולם לא אישר את האמנה, למרות מסע התמיכה באמנה שבו פצח נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון. ארצות הברית נשאה ונתנה על חוזה שלום נפרד עם גרמניה, שהושלם באוגוסט 1921.

בשנת 1920 תנועת זכויות האישה הביאה לתיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית אשר העניק זכויות פוליטיות לנשים האמריקאיות. באופן חלקי בשל כך שאינדיאנים רבים שרתו במלחמת העולם הראשונה, כל האינדיאנים בארצות הברית זכו לקבל אזרחות אמריקאית לפי חוק שחוקק בשנת 1924 (Indian Citizenship Act of 1924).

לאחר מלחמת העולם הראשונה, במשך רוב שנות ה-20, נהנתה ארצות הברית מתקופה של צמיחה כלכלית (בעיקר בתעשייה) ותרבותית, שזכתה בהמשך לכינוי "שנות העשרים הסוערות". לאחר קריסת בורסת המניות של ניו יורק בשנת 1929 הסתיימה תקופת הצמיחה ופרץ השפל הגדול, הנחשב כיום לתקופת המיתון הקשה ביותר אי-פעם, שהובילה לזינוק חד באבטלה ולמיתון כבד. ב-1932 נבחר פרנקלין דלאנו רוזוולט מהמפלגה הדמוקרטית לנשיאות והחל במדיניות של רווחה (למשל הקמת הביטוח הלאומי ב-1933) והאבטלה החלה פוחתת.

כבר בפרוץ מלחמת העולם השנייה ארצות הברית העניקה משלוחי תחמושת וסיוע כלכלי קל לבריטניה במלחמתה כנגד גרמניה הנאצית. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו מטוסי חיל האוויר היפני את מעגן הצי האמריקאי בפרל הארבור שבהוואי. בעקבות התקיפה, אישר הקונגרס את הצעת הנשיא רוזוולט על הכרזת מלחמה על מדינות הציר – גרמניה, איטליה, ויפן (מדינות ציר אחרות: הונגריה, רומניה, בולגריה, סלובקיה והמדינה העצמאית של קרואטיה הכריזו מלחמה על ארצות הברית בדצמבר של 1941. אבל ארצות הברית עצמה לא הכריזה מלחמה על המדינות הללו עד יוני 1942) . ארצות הברית נכנסה למלחמה דרך צפון אפריקה (אותה כבשה מידי כוחות צבא איטלקיים וצבא צרפת של וישי) והתקדמה בהדרגה לתוך איטליה, אחר כך לתוך אוסטריה וצרפת ולגרמניה עצמה.

ב-1945, זמן קצר אחרי הבחירות הרביעיות בהן התמודד וניצח רוזוולט, הוא נפטר. את מקומו ירש סגנו, הארי טרומן. טרומן היה חסר ניסיון או השכלה צבאית. אף על פי כן, ב-7 במאי 1945 נכנעה גרמניה וב-16 באוגוסט נכנעה יפן רשמית. ארצות הברית החלה בגיבוש תוכניות שיקום למדינות אירופה ויפן. אם כי ברית המועצות, שכבשה את מדינות מזרח אירופה (פולין, מזרח גרמניה, צ'כוסלובקיה, הונגריה, רומניה ובולגריה, כאשר גם ביוגוסלביה ואלבניה היה שלטון בעל אופי סוציאליסטי) הפכה את העולם לדו-קוטבי, כאשר ברית המועצות עומדת בראש המחנה הקומוניסטי.

 

פעיל זכויות האדם וזוכה פרס נובל לשלום, מרטין לותר קינג, נואם בצעדה לוושינגטון הבירה את נאומו "יש לי חלום" ("I Have a Dream")

לאחר מלחמת העולם השנייה התנהל מאבק בין ארצות הברית לבין ברית המועצות על אזורי השליטה בעולם. דרום אמריקה נפלה להשפעה אמריקאית יותר, ואילו במזרח הרחוק התנהלו מלחמות בין הכוחות התומכים בקומוניזם, שקיבלו תמיכה מברית המועצות, לבין הכוחות שתמכו בקפיטליזם אשר קיבלו תמיכה מארצות הברית; לאחר מאבק עקוב מדם סין נפלה להשפעה קומוניסטית. ב-1950, בעקבות הבהלה שנוצרה מהפיכת המזרח הרחוק לקומוניסטי ברובו, השתתפה ארצות הברית (ביחד עם כוחות המערב) במלחמת קוריאה, שהייתה בפועל ההתנגשות המזוינת הראשונה בין כוחות המערב (הקפיטליסטי-דמוקרטי) לבין כוחות הגוש המזרחי הקומוניסטי. ב-1952 תמו עשרים שנות שלטון המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית עם ניצחונו של דווייט אייזנהאואר הרפובליקני. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 עלתה המחתרת הקומוניסטית בצפון וייטנאם.

בשנת 1955 החלו האפרו-אמריקאים לפעול למען זכויותיהם ושילובם באוכלוסייה הכללית. כך, למשל, ב-1957 החלו תלמידים שחורים ללמוד בבית ספר תיכון ללבנים בליטל רוק, ארקנסו. גם סיפורה של רוזה פארקס, שסירבה לקום באוטובוס למען אדם לבן, שינה את פני ההיסטוריה. מדיניות "נפרד אבל שווה" הגיעה לקיצה. אך עם זאת ההפלייה הגזעית נותרה מוחשית עד שב-1963 ארגוני השחורים בארצות הברית ארגנו צעדה לוושינגטון הבירה בה השתתפו כרבע מיליון בני אדם (רובם שחורים), בהם גם מרטין לותר קינג, שבו הוא השמיע את נאומו חוצב הלהבות "יש לי חלום". ב-1960 נבחר הנשיא הצעיר ביותר עד אז, ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרטי, והפך לקתולי הראשון שנבחר לנשיא ארצות הברית, והיחיד עד לשנת 2021 שבה נכנס ג'ו ביידן לתפקידו.

ב-1961 התעורר משבר הטילים בקובה, עם הנחתם של משגרי טילים סובייטים באי קובה, במרחק 145 ק"מ מחופי פלורידה. קנדי פעל בהצלחה לסיום המשבר באמצעים דיפלומטיים וזכה על כך להערכה רבה בעולם ובבית. בנובמבר 1963 נרצח הנשיא קנדי בעת ביקורו בדאלאס שבטקסס, על ידי לי הארווי אוסוואלד. במקומו הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, על האייר פורס 1. ג'ונסון המשיך את פעילותו של קנדי בקידום תוכנית החלל של ארצות הברית ובחקיקה של זכויות אזרח, אך החריף את המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם בשונה מן המדיניות שנקט בה הנשיא קנדי.

ג'ונסון נבחר באחד הניצחונות הגדולים ביותר בתולדות ארצות הברית ב-1964, כשהביס את המועמד הרפובליקני בארי גולדווטר. באותה השנה הורה ג'ונסון לשלוח כוחות צבאיים קרביים לווייטנאם, וזאת לאחר כמה שנים שבהן ארצות הברית שלחה יועצים לדרום וייטנאם. ארצות הברית החלה להתערב, המלחמה הדרדרה והורחבה עם פתיחתו של מבצע רעם מתגלגל, ולאט לאט התחזקה תנועת מחאה כנגד המלחמה. התנועה התחזקה ודרשה מג'ונסון וממזכיר ההגנה שלו, רוברט מקנמארה, להתפטר. מקנמארה פוטר רק בשלהי ימיו של ג'ונסון בבית הלבן, אך הכוחות לא פונו. מחאה עזה מצד מפלגתו גרמה לג'ונסון לבסוף לפרוש מהמרוץ למועמדות מפלגתו לנשיאות במרץ 1968, ובמקומו העמידה המפלגה הדמוקרטית את סגן הנשיא יוברט האמפרי בכנס שנודע כאלים במיוחד בשיקגו. שנת 1968 התאפיינה באלימות רבה ברחובות, מהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ועד למחאות גזעיות, ובמהלכה נרצחו באפריל מרטין לותר קינג ורוברט "בובי" קנדי ביוני. המועמד הרפובליקני לנשיאות, סגן הנשיא לשעבר ריצ'רד ניקסון, הבטיח להשיב "חוק וסדר" באמריקה. בתקופה שקדמה לבחירות באותה שנה הוביל ניקסון, אך תמיכתו נפגעה עם ההודעה מצד הנשיא ג'ונסון על משא ומתן לסיום המלחמה. בסופו של דבר ניצח ניקסון במרוץ צמוד. מדיניות המרוץ לחלל שהוביל הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי, ושהומשכה על ידי מחליפו ג'ונסון, הניבה פרי ביולי 1969 עם אפולו 11 כשארצות הברית הייתה למדינה הראשונה שהנחיתה אדם על הירח.

בין אפריל ליולי 1970 הוביל ניקסון מסע הפצצות בקמבודיה כחלק מהניסיון לסיים את מלחמת וייטנאם, שלבסוף צלח בינואר 1972 כשנחתם ההסכם שהביא לפינוי הכוחות האמריקאיים מהמדינה והתיר את כיבושה על ידי הווייטקונג הקומוניסטי. בפברואר באותה שנה ערך ניקסון ביקור היסטורי ברפובליקה העממית של סין והודיע על חידוש היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות. ביקורו הוביל להשלכות עזות וחשובות שפתחו את סין לעולם החופשי. בשל פרשת ווטרגייט נאלץ ניקסון להתפטר באוגוסט 1974 ובמקומו הושבע לנשיאות סגן הנשיא ג'רלד פורד, שמונה לאחר פרישתו של סגן הנשיא ספירו אגניו. במשך כהונתו של ג'ימי קרטר במהלך שנות ה-70 המאוחרות, כלכלת ארצות הברית עברה סטגפלציה (שילוב של עליית מחירים במשק, התגברות האבטלה ונסיגה בפיתוח הכלכלי). בחירתו של רונלד רייגן כנשיא בשנת 1980 ציינה שינוי משמעותי לכיוון הימין בפוליטיקה האמריקאית אשר התבטא בעיקר במדיניות כלכלית שמרנית שכללה קיצוץ במיסים והפחתת הוצאות הרווחה (קו כלכלי אשר זכה לכינוי "רייגניזם"). לקראת סוף שנות ה-80 החלו המשטרים הקומוניסטיים במדינות אירופה לקרוס בזה אחר זה (במה שנודע כסתיו העמים), דבר שהוביל לבסוף להתפרקותה הרשמית של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90.

לאחר פירוק ברית המועצות, נותרה ארצות הברית מעצמת העל היחידה בעולם, והיא הוסיפה להפעיל כוח צבאי ברחבי העולם. מנהיגותה עמדה במבחן במלחמת המפרץ ב-1991, כאשר הובילה קואליציה צבאית בינלאומית בחסות האו"ם לשחרור כווית מכיבושה בידי עיראק.

לאחר בחירתו ב-1992, הוביל הנשיא ביל קלינטון את הצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקאית, שהייתה בחלקה תוצאה של המהפכה הדיגיטלית וההזדמנויות העסקיות החדשות שנוצרו בעקבות התפתחות האינטרנט.

בשנת 1998 התרחש ניסיון הדחה לנשיא ביל קלינטון על ידי בית הנבחרים בעקבות האשמות שנקשרו לתביעה אזרחית ולסקנדל מין, אולם אף על פי כן, הוא זוכה על ידי הסנאט ונשאר בתפקיד עד סיום כהונתו. הבחירות הנשיאותיות מעוררות-המחלוקת של שנת 2000, בהן סגן הנשיא אל גור זכה בקול הפופולרי אך הפסיד את חבר האלקטורים, הוכרעו על ידי קביעה של בית המשפט העליון, לפיה יש להפסיק את הספירה החוזרת בפלורידה, ובכך הנשיא הנבחר יהיה מושל טקסס, ג'ורג' ווקר בוש.

 

מרכז הסחר העולמי החדש, הבנוי על מקומו

 

מרכז הסחר העולמי הקודם במנהטן תחתית בבוקרו של 11 בספטמבר 2001

ב-11 בספטמבר 2001, במהלך מתקפת טרור על ארצות הברית, חטפו טרוריסטים מוסלמים קיצוניים מארגון אל-קאעידה ארבעה מטוסי נוסעים, וריסקו שניים מהם לתוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי בניו יורק, ואחד לתוך הפנטגון, כשהם גורמים למותם של אלפי אנשים. מטוס נוסף התרסק בשטח פתוח בפנסילבניה, לאחר מאבק של נוסעיו בחוטפים. בעקבות המתקפות הכריז הנשיא בוש על פתיחת המלחמה העולמית בטרור, אשר מטרתה לשים קץ לטרור הבינלאומי, על ידי מניעה מקבוצות שהוגדרו על ידי ארצות הברית ובעלי בריתה כ"ארגוני טרור" (לרוב קבוצות אסלאמיות כגון אל-קאעידה, חזבאללה וחמאס) מלהוות איום על ארצות הברית ובעלי הברית שלה, ולשים קץ למתן החסות של מדינות לארגוני הטרור. בהמשך טבע בוש את המונח "ציר הרשע" שמתייחס לקבוצת מדינות התומכות בטרור ומפתחות נשק להשמדה המונית, אלה כוללות את איראן, עיראק וצפון קוריאה.

באוקטובר 2001 פתחה ארצות הברית במערכה צבאית באפגניסטן להפלת שלטון הטליבאן האסלאמי הקיצוני במדינה שנתן מחסה ותמיכה לאוסאמה בן לאדן. חברי ארגון הטליבאן אשר ירדו למחתרת, ממשיכים עד היום להילחם במלחמת גרילה נגד כוחות נאט"ו באפגניסטן. כמו כן, ארצות הברית האשימה את עיראק בהחזקה ובפיתוח של נשק להשמדה המונית. בעקבות כך פלשה ארצות הברית לעיראק במרס 2003. ארצות הברית הצליחה להפיל את משטרו של סדאם חוסיין בתוך שבועות אחדים, אך לאחר נפילתו התפתחה בעיראק מלחמה ממושכת בין הצבא האמריקני וכוחות המשטר החדש שתחת חסותו לבין כוחות בלתי-סדירים וארגוני טרור. הצבא האמריקני יצא מעיראק ב-2011, לאחר שהושגה רגיעה יחסית בשטח. ב-2014, עם התחדשות מלחמת האזרחים בעיראק, יצאה ארצות הברית למבצע נחישות טבועה, שכלל בעיקר הפצצות אוויריות ופעולות קומנדו נגד המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008, בתוך המיתון העולמי הגדול, נבחר לנשיאות ברק אובמה, הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בתולדותיה של ארצות הברית, וכן הנשיא הראשון ממוצא מעורב.

מבחינה דיפלומטית, ניהלו ארצות הברית וקובה מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי הנשיא ברק אובמה בדצמבר 2014, לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה.[3] היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי 2015, כאשר נפתחה שגרירות קובנית בוושינגטון, לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה.[4] הנציגות האמריקאית נפתחה רשמית בהוואנה באוגוסט, עם טקס רשמי בהשתתפות מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי.[5]

בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 נבחר דונלד טראמפ לנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית, מנגד בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2020 הפסיד טראמפ את תפקידו לג'ו ביידן שהיה סגנו של הנשיא לשעבר ברק אובמה מטעם המפלגה הדמוקרטית, שסגניתו, קמלה האריס היא האישה הראשונה אשר מכהנת בתפקיד זה.

^ "Paleoamerican Origins". 1999, Smithsonian Institution, Accessed 2 May 2006. ^ מסעו של פונסה דה לאון הוא הראשון המתועד בוודאות. קיימות השערות על הגעת אירופאים אחרים לחופי אמריקה הצפונית קודם לכן, כגון זו בדבר ג'ון קבוט שיש הטוענים שהגיע לאזור כבר ב-1497, אולם אלו אינן מקובלות במחקר. ^ יצחק בן-חורין, היסטוריה: ארצות הברית וקובה משחררות מרגלים ויחלו בנירמול היחסים, באתר ynet, 17 בדצמבר 2014 ^   רויטרס, ארצות הברית וקובה חידשו את היחסים הדיפלומטיים באופן רשמי; דגל קובה הונף בשגרירות בוושינגטון, באתר הארץ, 20 ביולי 2015 ^   סוכנויות הידיעות, לראשונה מזה 54 שנה: דגל ארצות הברית הונף מעל השגרירות החדשה בהוואנה, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2015