האזור שבין נהרות הפרת והחידקל היה האזור בו התפתחה תרבותם של השומרים, האכדים, הבבלים והאשורים. הקהילות האלו יצרו את הכתבים העתיקים ביותר ופיתחו את המדעים הראשונים, ביניהם מתמטיקה, משפטים ופילוסופיה. הציוויליזציות שחיו במקום, בזכות עדיפותן הטכנולוגית, הרחיבו את שליטתם על עמי האזור.

במאה השישית לפנה"ס האזור הפך לחלק מהאימפריה הפרסית תחת שלטון כורש. מצב זה ארך כ-220 שנה, עד כיבושו של אלכסנדר מוקדון את האזור והפיכתו לחלק מהאימפריה שלו ומהממלכה הסלאוקית למשך כמעט 200 שנה. לאחר מכן, כבשו הפרתים את האזור וסיפחו אותו לאימפריה הפרתית למשך כמאה שנה. הסאסנים היו הבאים שכבשו את האזור והפכו אותו לחלק מהאימפריה הסאסאנית.

בתחילת המאה ה-7 לספירה החל האסלאם להתפשט מכיוון חצי האי ערב לאזור שבו מצויה עיראק המודרנית. בו דודו וחתנו של הנביא מוחמד, עלי בן אבי טאלב העביר את בירת האימפריה המוסלמית לכופה בעיראק, כשהפך לח'ליף הרביעי. שושלת בית אומיה העבירה את בירת הח'ליפות לדמשק אך המשיכה לשלוט במחוז עיראק. השושלת שבאה לאחר בית אומיה, שושלת בית עבאס, העבירה את בירת הח'ליפות לבגדאד וכך הפכה אותה לעיר החשובה לעולם המוסלמי ולערבים למשך כ-500 שנים.

ב-1258 בגדאד הוחרבה על ידי הכיבוש המונגולי שנמשך פחות מ-50 שנים עד שקיעתה של האימפריה המונגולית. במהלך סוף המאה ה-14 והמאה ה-15 שלטו באזור עיראק הטורקמנים. מרבית האזור שבו ממוקמת עיראק המודרנית, נפל תחת שלטון האימפריה הספווית ב-1501. במאה ה-16 עיראק הפכה לחלק מהאימפריה העות'מאנית, אם כי הצפווים שלטו על חלק נרחב מעיראק במחצית הראשונה של המאה ה-17.

במלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את שטחה של עיראק מידי האימפריה העות'מאנית. גבולותיה של המדינה החדשה, עיראק, שורטטו בוועידת פריז בשנת 1919. שותפה מרכזית למהלך זה הייתה גרטרוד בל, ששכנעה את וינסטון צ'רצ'יל למנות את פייסל הראשון, מלך סוריה המודח, למלך הראשון של עיראק. על אף שעיראק זכתה לעצמאות מהממלכה המאוחדת, עד ל-1932 הבריטים שמרו על זכותם להעביר כוחות צבאיים דרך עיראק.

ב-1920 היו בעיראק 1,146,685 סונים, 1,494,015 שיעים, 87,488 יהודים, 78,792 נוצרים, ו-42,302 אחרים; סה"כ 2,849,282 תושבים[1].

לאחר מותו של פייסל הראשון ב-1933 מלך על עיראק בנו גאזי עד שנת 1939. שנים אלו התאפיינו בחוסר שקט פנימי בשל ניסיונות חוזרים ונשנים של הצבא לתפוס את השלטון, בשל התקוממויות שיעיות נגד המיעוט הסוני השולט ובשל מרידות כורדיות. את גאזי ירש בנו פייסל השני, אולם לאור העובדה כי היה בן ארבע בלבד בעת מותו של אביו, דודו, עבד אל-אילאה, כיהן כעוצר עד שמלאו לפייסל 18 שנים.

ב-1941 פלשה הממלכה המאוחדת לעיראק בשל חששות מניתוק אספקת הנפט למערב ומהתקרבות ממשלת רשיד עאלי אל-כילאני לגרמניה הנאצית. במשך שש שנים הייתה עיראק תחת הכיבוש הבריטי, שלאחריהן הוחזר שלטון המונרכיה ההאשמית ב-26 באוקטובר 1947. שליטיה האמיתיים של המדינה בתקופת השלטון הבריטי ועד 1958 היו הפוליטיקאי נורי א-סעיד, אשר כיהן כראש ממשלת עיראק 14 פעם בתקופה זו, ועבד אל-אילאה.

עיראק נטלה חלק בהתקפת מדינות ערב על ישראל במלחמת העצמאות, בשנת 1948. כ-17,000 חיילים עיראקים השתתפו במלחמה, וכ-500 נהרגו בקרבות. גם במלחמת ששת הימים השתתפה עיראק בלחימה בחזית הסורית, וב"מבצע מוקד" פגעה ישראל בצורה קשה בכוחה האווירי. במלחמת יום הכיפורים השתתפה עיראק פעם נוספת, וכ-300 מחייליה נהרגו.

ב-14 ביולי 1958 ביצע הצבא העיראקי הפיכה, ביטל את המלוכה, ולנשיא המדינה מונה אל"ם עבד אל-כרים קאסם. קאסם ביטל את שותפות עיראק בברית בגדאד וכונן יחסים ידידותיים עם ברית המועצות. שלטון קאסם נמשך רק עד 1963 ובהפיכה צבאית מוצלחת תפס את השלטון עבד א-סלאם עארף. לאחר מותו של עארף ב-1966 נטל את מושכות השלטון אחיו עבד א-רחמן עארף. אולם שלטונו נמשך רק שנתיים עד להפיכה של מפלגת הבעת'. השפעתו של סדאם חוסיין גדלה לאורך השנים במפלגה (בין השאר בשל השתלטותו על כוחות הביטחון וחיסול יריביו הפוליטיים), עד שהוא החליף את אחמד חסן אל-בכר כראש מועצת הפיקוד המהפכנית (למעשה נשיא המדינה) ב-1979. תוך זמן קצר נעשה טיהור במערכת השלטונית ובין היתר סגן ראש הממשלה עדנאן אל-חמדאני הוצא להורג.

בשנת 1970 נחתם הסכם האוטונומיה העיראקי–כורדי.

שלטונו של סדאם חוסיין נמשך לאורך מלחמת איראן–עיראק (1980–1988), שבה השתמשה עיראק בנשק כימי וביולוגי נגד איראן והמיעוט הכורדי בשטחה. שלטון חוסיין היה ידוע לשמצה בשל הפרות זכויות האדם שביצע המשטר באזרחיו, בין השאר במעצרים פתאומיים והמוניים והריגות המוניות של מיעוטים או חשודים בריגול. ניסיונו של חוסיין לפתח נשק גרעיני כשל בעקבות מתקפת מנע ישראלית (מבצע אופרה) על הכור הגרעיני באוסירק ב-1981.

ב-1990 פלשה עיראק לכווית, ובעקבות כך פתחה נגדה ארצות הברית ומדינות נוספות במלחמת המפרץ וגירשה את צבאה מן השטח הכבוש. במהלך המלחמה הטילה עיראק עשרות טילי סקאד על מדינת ישראל, ייתכן שכתגובה להפצצת הכור עשר שנים קודם לכן.

מועצת הביטחון של האו"ם הטילה סנקציות על עיראק לאורך השנים בניסיון לאלץ את סדאם חוסיין להתפרק מהנשק להשמדה המונית שהיה בידיו. בדיעבד התקבלה ההנחה שנשק כזה לא היה בנמצא. כתוצאה מטבח המוני שביצע משטר סדאם בשיעים ובכורדים בתום מלחמת המפרץ, אכפו הממלכה המאוחדת וארצות הברית אזורים אוטונומיים בצפון עיראק (בו מתגורר המיעוט הכורדי) ובדרום (בו מתגוררים השיעים) בהם נאסר על מטוסים עיראקיים לטוס, כדי שלא יפגעו באוכלוסייה העיראקית. משטר סדאם שרד עד הפלתו במרץ 2003 בעת הפלישה האמריקנית לעיראק.

לאחר מלחמת עיראק, נוהלה המדינה בידי קואליציה של המדינות שפלשו לעיראק בראשות ארצות הברית. בשנת 2005 הועברה השליטה האזרחית לממשלה העיראקית הזמנית שמונתה לאחר בחירות כלליות לפרלמנט זמני, שהתקיימו לראשונה בתולדות המדינה. ע'אזי אל-יאוור נבחר לכהן כנשיא הזמני של עיראק לאחר העברת השלטון לממשלה הזמנית מידי ארצות הברית, ששלטה בה כשנה. אל יאוור כיהן בתפקיד מיוני 2004 ועד הבחירות באפריל 2005. בשנת 2006 הוקמה ממשלה עיראקית קבועה בראשות המפלגה השיעית הנתמכת על ידי איראן. מאז נפילת משטרו של סאדם חוסיין סובלת עיראק מפיגועים קשים בתדירות גבוהה, בעיקר על רקע המאבק בין השיעים לסונים על השליטה במדינה. על פי הערכות שונות נהרגו בין השנים 2004 ל-2008 בין 77 אלף ל-85 אלף בני אדם ונפצעו מעל ל-120 אלף[2]. רבים מתושבי עיראק נמלטו מארצם, וכך נוצרה בעיית פליטי עיראק.

בדצמבר 2011 עזבו את המדינה אחרוני החיילים האמריקנים שהיו מוצבים בעיראק.

ביוני 2014 פתחו מורדים סונים מארגון דאעש במתקפה כוללת נגד הממשלה במספר גזרות ברחבי עיראק והשתלטו על שטחים נרחבים במדינה, וכך למעשה החלה מלחמת האזרחים השנייה בעיראק שהייתה סכסוך בין ממשל עיראק בתמיכת מיליציות שיעיות, כורדיות וטורקמניות לבין מיליציות סוניות ובראשן המדינה האסלאמית, שהכריזו על הקמת ח'ליפות אסלאמית בשטחים שהיו תחת שלטונם במערב המדינה. העימות התמזג עם מלחמת האזרחים בסוריה וקבוצות משני הצדדים חדרו לסוריה כדי לסייע. ב-9 בדצמבר 2017, הכריז חיידר אל-עבאדי, ראש ממשלת עיראק, כי כוחות הצבא הצליחו להשתלט באופן מלא על הגבול עם סוריה השכנה ובכך לגרש את שאריות לוחמי המדינה האסלאמית משטח המדינה.

גם לאחר דעיכת המאבק של דאעש, התקשתה עיראק לחזק את המשילות שלה על שטחה. ארגוני מיליציה חמושים ואף ארגוני עולם תחתון התנקשו בעשרות שופטים ומנעו ממערכת הצדק הרשמי של עיראק את האפשרות לפעול נגדם באופן מסודר[3]. במקביל גורמי מודיעין במערב מצביעים לפרקים על הגברת ההשפעה האיראנית על עיראק, כולל מקרים כמו השפעה על מינויים פוליטיים[4].