Context of יפן

יפן (בקאנג'י: 日本; ברומאג'י: Nippon או Nihon, תלוי בהקשר) היא מדינת איים בצפון-מערב האוקיינוס השקט, הנמצאת ביבשת אסיה. למרות היותה מדינה בינונית מבחינת שטחה, יפן היא המדינה השישית בעולם מבחינה תעשייתית, והמדינה הרביעית מבחינת עוצמתה הכלכלית, בחישוב לפי תמ"ג. יפן מכונה גם בשם: "ארץ השמש העולה" או "ארץ שמונת האיים הגדולים".

יפן היא ארכיפלג של 6,852 איים. הקצה הצפוני שלה מרוחק כ-50 ק"מ מן האי הרוסי סחאלין, והקצה הדרומי שלה נמצא במרחק כ-150 ק"מ מדרום קוריאה. האיים הראשיים הוקאידו, הונשו, שיקוקו וקיושו סמוכים זה לזה ומהווים 97% משטחה היבשתי של יפן. כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7), מונה אוכלוסייתה של יפן למעלה מ-127 מיליון איש, והיא המדינה העשירית בגודלה מבחינת אוכלוסייה. מרבית האוכלוסייה מתרכזת במישורים ובשפילות החוף של המזרח והדרום, ואילו הצפון דליל יותר באוכלוסין.

על פי האו"ם וארגון הבריאות העולמי, יפן היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הגבוהה בעולם. מטרופולין טוקיו רבתי, בירת יפן, היא המטרופולין הגדולה בעולם ובה למעלה מ-30 מיליון תושבים.

More about יפן

Basic information
  • Currency ין יפני
  • Native name 日本
  • Calling code +81
  • Internet domain .jp
  • Mains voltage 100V/60Hz
  • Democracy index 8.13
Population, Area & Driving side
  • Population 124631000
  • Area 377972
  • Driving side left
היסטוריה
  •  שיחזור של בית מתקופת ג'ומון הקדומההצג את ההמשך
     שיחזור של בית מתקופת ג'ומון הקדומה  ערך מורחב – היסטוריה של יפן
    פרה-היסטוריה והיסטוריה מוקדמת   ערך מורחב – תקופת ג'ומון

    מהמחקר הארכאולוגי עולה כי המתיישבים הראשונים ביפן הגיעו מקוריאה ומסיביר לפני לפחות 30,000 שנה, כאשר עדיין לא היה ים שהפריד בין יפן ליבשת אסיה. ייתכן כי אחרים הגיעו בדרך הים מאוחר יותר מהפיליפינים ומפולינזיה. הסימנים הראשונים לתרבות מופיעים בערך ב-10,000 לפנה"ס עם תרבות ג'ומון, המאופיינת בתחילתה באורח חיים של ציידים-לקטים נוודים למחצה, הגרים בחפירות בקרקע ושעסקו בחקלאות פרימיטיבית. האריגה עדיין לא הייתה ידועה, והממצאים הארכאולוגיים מעידים שהבגדים עשויים היו מקליפות עצים. לקראת האלף השלישי לפנה"ס אנשי הג'ומון כבר פיסלו דמויות מחימר וייצרו כלים המעוטרים בדוגמאות שונות על ידי חבלים ומקלות שנלחצו אל החימר הלח. יפן היא מקום ייצור הקרמיקה העתיק ביותר בעולם. בהדרגה החל תהליך של התיישבות.

    מקורותיה ההיסטוריים של התרבות היפנית לוטים בערפל, ומשתרגים היטב באגדות הרבות שצמחו במרוצת השנים ב"ממלכת האלים". לפי המסורת, ה-11 בפברואר 660 לפנה"ס, הוא התאריך הרשמי (לפי ספירת הנוצרים) שבו נוסדה יפן על ידי הקיסר גִ'ימוּ טֶנוֹ. מסורת זו מופיעה בגרסאות הקדומות ביותר של תיעוד היסטורי כלשהו ביפן, בתעודות שנכתבו בין המאה ה-6 למאה ה-8, לאחר אימוץ מערכת הכתב הסיני על ידי היפנים. זהו תיעוד ממקור ראשון, אולם הוא נעשה יותר מ-1,000 שנה לאחר התרחשותם, כביכול, של המעשים המתוארים בו. התקופה שבה נכתבו התעודות הללו הייתה תקופה של מלחמות בין כמה שליטים מקומיים ששלטו בחלקיה השונים של המדינה ותבעו לעצמם את תפקיד קיסר הארץ כולה, שהוחזק בידי משפחה קיסרית אחת ששלטה על חלק נכבד מן הארץ. במטרה ליצור לגיטימציה לאחזקתה של המשפחה הקיסרית השלטת, יצרו וליקטו תומכי הקיסר אסופת שירים וסיפורי אגדה, אשר מתארים את התגלגלות האלוהות מאלת השמש, אמטראסו, הנחשבת עד לימינו לבכירה באלי הפנתאון של דת השינטו, הדת המקורית של יפן, דרך נכדהּ ניניג'י ועד לקיסר המייסד, ג'ימו טנו, שהיה לטענת המיתוסים הללו מייסדה של השושלת הקיסרית השלטת. שושלת זו, אשר כתבה את ההיסטוריה הקדומה של יפן, היא אותה שושלת שעמה נמנים קיסרי יפן של ימינו.

    תקופת יאיואי   ערך מורחב – תקופת יאיואי

    בתחילת תקופת יאיואי (ביפנית 弥生時代), סביב המאה ה-3 לפנה"ס, הייתה פריחה של טכנולוגיות חדשות כגון חקלאות אורז, והפקת ברזל וברונזה, שהובאו בידי מהגרים מקוריאה. טכנולוגיות אלה היוו את היסודות לתרבות היפנית המסורתית שעדיין קיימת היום. אוכלוסייה זו גדלה והחברה נעשתה למורכבת יותר: האנשים החלו לארוג בדים, לגור בכפרי-איכרים קבועים, לבנות מבנים מעץ ומאבן, לצבור את הונם על ידי בעלות על קרקעות ולאחסן דגן. בתקופה זו התפתחו מעמדות חברתיים ברורים.

    לאחר תקופת היאיואי הגיעה בערך ב-250 לספירה תקופת קופון, שהייתה מאופיינת במדינות מיליטריסטיות חזקות שמרוכזות סביב שבטים בעלי עוצמה. חצר הימטו, באזור אסוקה, השתלטה על השבטים האחרים וצברה הון על ידי השתלטות על קרקעות רבות. בהתבסס על המודל הסיני, הם פיתחו מנהל מרכזי וחצר אימפריאלית והחברה אורגנה על פי עיסוק. רוב האנשים היו איכרים; אחרים היו דייגים, אורגים, קדרים, אומנים, ומומחים פולחניים.

    התקופה הקלאסית  כניסה למקדש בודהיסטי ביפן

    היפנים החלו לכתוב את ההיסטוריה שלהם רק במאה ה-5 וה-6 לספירה, כשמערכת הכתיבה הסינית, בודהיזם, קדרות מתקדמת, קבורה טקסית והיבטים תרבותיים אחרים הובאו ליפן על ידי אריסטוקרטים, אומנים, ונזירים מבאקג'ה, ממלכה בקוריאה.

    השלב הראשון של הכתיבה ההיסטורית היפנית הגיעה לשיא בראשית המאה ה-8 עם הכרוניקות המאסיביות, קוג'יקי (תיעוד העניינים העתיקים, 712 לספירה) וניהון שוקי (כרוניקות יפן, 720 לספירה). אף על פי שיפן לא הופיעה כלל בהיסטוריה הכתובה עד לשנת 57 לספירה, אז היא מוזכרת בתעודות סיניות כאומה של "ווה", או "עבדים גמדים", הכרוניקות האלה מספרות סיפור אגדי הרבה יותר – הן מייחסות את מוצאם של אנשי יפן לאלים עצמם.

    לפי המיתולוגיה היפנית, יפן נוסדה במאה ה-7 לפנה"ס בידי הקיסר ג'ימו, שהיה צאצא ישיר של האלה אמטראסו. ברוב שנות ההיסטוריה של יפן, הכוח האמיתי היה בידי האצולה, השוגונים, או הצבא, ולאחרונה – ראשי הממשלות.

    דרך רפורמת טאיקה משנת 645 הגבירו היפנים את אימוץ התרבות הסינית וארגנו מחדש את הממשל על פי מבנה הממשל הסיני. אולם, הכוח הפוליטי נשאר בידי משפחות האצולה, שניהלו את המדינה בפועל.[1] הקמת המדינה הריכוזית ביפן על פי הדגם הסיני, סללה את הדרך לדומיננטיות של הפילוסופיה הקונפוציאנית ביפן עד למאה ה-19.

    בתקופת נארה שבמאה ה-8 הופיעה לראשונה מדינה יפנית חזקה שרוכזה סביב חצר אימפריאלית בעיר הייג'ו-קיו (כיום נארה). החצר האימפריאלית לאחר מכן עברה לנגואקה ואחר כך להיאן-קיו (כיום קיוטו), מעבר המסמן את תחילת "תור הזהב" של התרבות היפנית הקלאסית הקרוי תקופת הייאן.

    ימי הביניים ביפן  ספינת חותם אדום בציור יפני משנת 1634, במהלך תקופת אדו

    תקופת ימי הביניים ביפן אופיינה בהתרופפות השלטון המרכזי ובעלייתו של מעמד שליט של לוחמים הקרויים "סמוראי". בשנת 1185 היה הגנרל מינאמוטו יוריטומו הראשון לשבור את המסורת של שלטון לצד הקיסר בקיוטו ועבר לקמאקורה הרחוקה, דרומית ליוקוהאמה של היום. לאחר מותו של יוריטומו, שבט לוחמים אחר, ההוג'ו, שלטו כנציגים של השוגון. מלחמות שפרצו בין הסמוראים לבין עצמם הביאו להתפוררות מדינית, אך איש לא העז להדיח את השושלת הקיסרית.[1] ממשל השוגון הצליח לחסום פלישה מונגולית מקוריאה ב-1274 ו-1281. לאחר תקופה זו הייתה תקופה של מחנות יריבים שלחמו זה בזה וגרמו לסבל רב, תקופה הקרויה "המדינות הלוחמות" או סנגוקו.

    שלטונם הארוך של הסמוראים ביסס את ערכיהם כערכי ההתנהגות הנעלים. בראש הערכים הללו עמדו הנאמנות לאדון, אומץ-לב, כבוד, הקרבה עצמית, אורח חיים ספרטני ושליטה עצמית. ה"בּוּשִידוֹ" ("דרך הלוחם") התבסס על יסודות קונפוציאניים, כגון ציות, מילוי חובה ואחריות, אך היה זה קונפוציאניזם בעל אופי צבאי. הוא הושפע גם מן הבודהיזם, בייחוד של אסכולת הזן, שהטיפה לריכוז נפשי, שלווה פנימית, ביצוע מושלם ונכונות למות. הסמוראים הצטיינו כלוחמים, אך גם נודעו לשמצה באכזריותם כלפי אויביהם וכלפי עצמם, ובנכונותם להתאבד בהראקירי ("ריטוש הבטן") כדי להציל את כבודם.[1]

    במאה ה-16, סוחרים ומיסיונרים פורטוגלים הגיעו ליפן בפעם הראשונה והתחילו בכך את תקופת "סחר הנאנבאן" ("ברברי דרומי") של תחלופה מסחרית ותרבותית ערה בין יפן והמערב (ואף עם סין). בידי הזרים עלה להקים תחנות מסחר ביפן, אליהן נספחו גם מיסיונרים נוצרים, אשר הביאו להתנצרותה ההדרגתית של כעשירית מן האוכלוסייה, בעיקר בדרום יפן.[1]

    היעדר כיבושים זרים וקיומו הרצוף של מוסד הקיסרות סייעו למנהיגים יפנים חזקים לאחד את המדינה היפנית מחדש בכוח הזרוע, במחצית השנייה של המאה ה-16: תחילה אודה נובונאגה, טויוטומי הידיושי וטוקוגאווה איאיאסו חיזקו את שלטונם במדינות הלוחמות ביפן. בהמשך, טוקוגאווה הצליח לאחד את הארץ כולה בכך שניצח את יריביו בקרב סקיגהארה בשנת 1600, העביר את הבירה לאדו (כיום טוקיו), קיבל מן הקיסר את התואר "שוגון" (מפקד צבאי עליון) והחל את שוגונות טוקוגאווה.[1]

    שוגונות טוקוגאווה, שהייתה חשדנית כלפי המיסיונרים הקתולים, חסמה כל יחסים עם אירופה, למעט מגעים מוגבלים מאוד עם סוחרים הולנדים באי המלאכותי דג'ימה. עד אמצע המאה ה-17 גורשו כמעט כל האירופאים מיפן, והדת הנוצרית נאסרה. במקביל, היפנים נעשו מודעים יותר למסחר עם סין, במיוחד לאחר שהמנצ'ו כבשו את סין וייסדו את שושלת צ'ינג. המנצ'ו כבשו את קוריאה ב-1637 והיפנים חששו מפני פלישה אליהם גם כן. לפיכך, המדינה נעשתה מבודדת יותר מאי-פעם. עם גירוש הזרים נאסר על היפנים עצמם לצאת מגבולות ארצם ולבנות אוניות גדולות, היכולות להפליג למקומות רחוקים. באופן זה ניתקה יפן את עצמה מן המערב, לתקופה שנמשכה קרוב ל-250 שנה.[1] בתקופת בידוד זו, בּירתה של שוגונות טוקוגאווה הייתה העיר אדו, היא העיר טוקיו של ימינו, ומכאן נגזר גם שמה של התקופה: תקופת אדו. במחקר המודרני, נחשבת תקופה זו לשיאה של התרבות הימי-ביניימית היפנית.

    התקופה המודרנית  אחד המבנים הבודדים ששרדו את פצצת האטום במרכז העיר הירושימה בשנת 1945. מאז 1952 מוקדש המבנה לזכר ההרוגים ונקרא אנדרטת השלום בהירושימה

    במחצית הראשונה של המאה ה-19 פקדו את יפן כמה משברים. בשנות השלושים נפגעו היבולים משטפונות וקור: הדבר גרם למחסור חמור במזון. מאות אלפי איכרים מתו מרעב. במקומות שונים פרצו מרידות איכרים כנגד תשלום המס על היבולים, אך הן דוכאו באכזריות על ידי השלטונות. איכרים רבים נהרו אל הערים במטרה למצוא פרנסה, אך המחסור הכללי במוצרי מזון הביא לעלייה במחיריהם ולמהומות של העירונים. מצוקת האיכרים ועניי הערים השתלבה במצוקת הסמוראים מן הדרגות הנמוכות, שהכנסותיהם מקצבות האורז לא הספיקו לצורכיהם. סמוראים אלה התרוששו, שעה שהסוחרים ובעלי המלאכה - אשר נחשבו נחותים חברתית מהסמוראים - התעשרו וצברו כוח. בשנות הארבעים נקטה ממשלת השוגון ברפורמות כדי לתקן את נזקי המשבר הכלכלי. אולם, בגלל המבנה השמרני של הממסד, בוצעו הרפורמות חלקית בלבד, ונחלת השוגון לא שיקמה את המשק שלה. המשבר הכלכלי החליש את מעמד השוגון, אולם אמצעי הדיכוי של השלטונות והנאמנויות הפיאודליות שהמשיכו להתקיים, שמרו על המשטר מפני התמוטטות. בידודה הבינלאומי של יפן באותה עת אמנם סייע ליציבותה הפוליטית, אך חולשתה הכלכלית והצבאית הקשתה על המשך הבידוד לאורך זמן. באמצע המאה ה-19 עמדה יפן ללא צי ועם מערך צבאי מיושן, מול המעצמות הימיות של המערב, אשר התעניינותן במזרח אסיה הלכה וגברה.[1]

    המדינה שפרצה את שערי יפן למערב הייתה ארצות הברית. ב-1854 הכריח הקומודור האמריקני מת'יו פרי את יפן להיפתח למערב על ידי הסכם קנגאווה. חולשת השוגון הובילה סמוראים רבים למרד, שהביא למלחמת בושין בשנים 1867–1868. בעקבות מלחמה זו התחוללה מהפכה פוליטית שנקראה "אוסי פוקו" ("החזרת השלטון הקיסרי"), ובשפות המערביות קראו לה "רסטורציה". משמעותה הייתה הפלת המשטר הישן בראשות השוגון וכינונו של משטר חדש בראשותו של הקיסר מוצוהיטו. משטר הקיסר התייחס בסלחנות כלפי אנשי המשטר הישן, ובכך מנע מהפכת-נגד. השוגון התפטר, ויתר על מעמדו, ולא נענש. כך החזירה רסטורציית מייג'י את עטרת השלטון הקיסרי ליושנה, כ-700 שנה לאחר שהשלטון "נגזל" מהקיסר על ידי השוגונים ואנשי הצבא.[1] במסגרת הרסטורציה, בשנת 1868 החליט הקיסר מוצוהיטו לפתוח את יפן לסחר חוץ עם מדינות מערביות נוספות - החלטה המסמלת את ראשיתו של תהליך מודרניזציה מהיר שעברה המדינה. יפן אימצה מוסדות מערביים רבים בתקופת מייג'י, כולל ממשל מודרני, מערכת משפט וצבא. רפורמות אלו הפכו את האימפריה היפנית למעצמה עולמית שניצחה את סין במלחמת סין–יפן הראשונה ואת האימפריה הרוסית במלחמה הרוסית-יפנית. עד שנת 1910 כבר שלטה יפן על טאיוואן, קוריאה, וחצי מסחלין.

    בתחילת המאה ה-20 הייתה תקופה קצרה של "דמוקרטיית טיישו". מלחמת העולם הראשונה אפשרה ליפן, שלחמה בצד מדינות ההסכמה המנצחות, להגדיל את השפעתה באסיה ואת החזקותיה הטריטוריאליות באוקיינוס השקט. בשנת 1931 פלשה יפן למנצ'וריה, וכבשה אותה. המחאות נגד השתלטות זו הביאו את יפן לעזוב שנתיים אחר כך את חבר הלאומים. ב-1936 חתמה יפן על הסכם אנטי-קומינטרן עם גרמניה הנאצית ושנה אחר כך יצאה להרחיב את תחומי השליטה שלה בסין, מה שהביא לפרוץ מלחמת סין–יפן השנייה (1937–1945). ב-1940 חתמה יפן על הסכם משולש עם גרמניה ואיטליה, שאחריו כונו שלושתן מעצמות הציר. ב-7 בדצמבר 1941 תקפו היפנים את בסיס הצי האמריקאי בפרל הארבור, וכך נכנסה גם ארצות הברית באופן פעיל למלחמת העולם השנייה. ב-19 בפברואר 1942 תקפה יפן את העיר דרווין וגרמה למותם של 243 איש.

    לאחר קרבות רבים באוקיינוס השקט, איבדה יפן את הרווחים הטריטוריאליים הראשוניים שלה, וארצות הברית הגיעה לטווח הפצצת מטוסים מטוקיו, מאוסקה ומערים אחרות, וכן הטילה פצצות אטום על הירושימה ועל נגסאקי, שלפי ההערכות הביאו למותם של כ-135,000 בני אדם. יפן חתמה על כניעה ללא תנאי לבעלות הברית ב-15 באוגוסט 1945.

    הכיבוש האמריקאי ביפן הסתיים באופן רשמי ב-1952, אם כי עדיין נותרו כוחות אמריקאיים ביפן, במיוחד באוקינאווה. יפן אימצה חוקה חדשה ב-1947 תחת רשויות הכיבוש שכוננה מחדש את יפן כמדינה בעלת ערכים דמוקרטים. לאחר הכיבוש, במסגרת תוכנית של התפתחות תעשייתית אגרסיבית, מדיניות הגנה כלכלית והטלת משימת ההגנה הצבאית על ארצות הברית, זינק התל"ג של יפן והיא נעשתה לאחת מהכלכלות הגדולות בעולם. ב-19 בדצמבר 1956 הפכה יפן לחברה ה-80 באומות המאוחדות. למרות קריסת מדדי המניות ב-1990, שממנה המדינה עדיין לא התאוששה לגמרי, נותרה יפן מעצמה כלכלית עולמית, ומאז סוף המאה ה-20 החלה גם להפעיל את כוחה האסטרטגי, תוך סיוע (בתפקידים לא קרביים) למלחמת המפרץ, לניסיונות האו"ם לשקם את קמבודיה ולפלישה לעיראק ב-2003.

    ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 יפן המודרנית: תרבות והיסטוריה, עמ' 42-43
    Read less

Phrasebook

שלום
こんにちは
עוֹלָם
世界
שלום עולם
こんにちは世界
תודה
ありがとうございました
הֱיה שלום
さようなら
כן
はい
לא
いいえ
מה שלומך?
元気ですか?
טוב תודה
よし、ありがとう
כמה זה?
いくらですか?
אֶפֶס
ゼロ
אחד
1

Where can you sleep near יפן ?

Booking.com
487.425 visits in total, 9.187 Points of interest, 404 יעדים, 51 visits today.