התקופה הטרום-קולוניאלית

מעט ידוע על התקופה הפרה-קולוניאלית של אורוגוואי, בשל היעדר תיעודים היסטוריים. כמו כן, כמעט כל בני הצ'רואה, העם הילידי באורוגוואי, הושמדו ברצח עם שביצעו בהם הספרדים. על פי עדויות ארכאולוגיות מאתר "ארטיגס", אורוגוואי יושבה לראשונה על ידי בני אדם לפני כ-13,000 שנה בערך על ידי ציידים-לקטים[1]. גילויים אלו שינו את התפיסה לגבי תאריך ההגעה הראשוני של בני אדם אל היבשת, שכן עד מציאת האתר ההערכה הייתה מאוחרת יותר.

במזרח אורוגוואי נמצאו רגמים רבים ששימשו לקבורה והם מעשה ידי אדם, חלקם בני כ-5,000 שנה, אולם מעט מאוד ידוע על הקבורים בהם או האנשים שבנו אותם. ככל הנראה, מדובר היה בעמים נודדים, שלא השאירו תיעוד כתוב ונעו ממקום למקום. נמצאו עדויות ארכאולוגיות לגידול של כלבים מבויתים וחקלאות[2].

הקבוצה האתנית הילידית באורוגוואי נקראה צ'רואה, ומרבית תושביה הילידים השתייכו לקבוצה זו[3]. האזור היה מיושב על ידי עמים נודדים שונים, כמו צ'אנה, אראצ'ן וגוארני. עמים אלה התבססו על ציד, דיג וחקלאות אירעית, וככל הנראה אף אחד מהם לא כלל באף זמן יותר מ-10,000–20,000 איש[4].

קולוניאליזם התקופה הקולוניאלית המוקדמת  פסל המתאר את בני הצ'רואה

הפורטוגלים היו האירופים הראשונים ש"גילו" את אזור אורוגוואי של ימינו ב-1512[5][6]. הספרדים הגיעו מעט אחריהם ב-1516[7]. ההתנגדות העזה של הילידים והקרבות הקשים איתם, לצד היעדר זהב וכסף בצורה נרחבת בשטח, הוביל להתיישבות איטית של האירופאים בין המאות ה-16 וה-17[7]. ההתיישבות של הספרדים והפורטוגלים בשטח במקביל הובילה למתח הולך וגובר בין הצדדים, שהתפרץ לעיתים לכדי קרבות ממשיים. בשנת 1603 החלו הספרדים להפיץ בקר ברחבי אורוגוואי. התנאים הגאוגרפיים של אורוגוואי – מישורים רחבים ועתירים צמחייה נמוכה ואקלים קריר – היו אופטימליים לגידול בקר, והוא הפך למקור הכנסה משמעותי של הספרדים. על כן, הספרדים החלו להגדיל את ההתיישבות שלהם באזור, ויישוב הקבע הספרדי הראשון נוסד בשנת 1624 על גדות הריו נגרו. בתגובה, בשנים 1669–1671 בנו הפורטוגלים מבצר ראשון בעיר קולוניה דל סקרמנטו.

מונטווידאו נוסדה על ידי הספרדים בתחילת המאה ה-18 כמעוז צבאי מול הפורטוגלים. מיקומה על גדות הריו דה לה פלטה הפך את הנמל שלה למשגשג מאוד, והיא הייתה המתחרה הכלכלית העיקרית לבואנוס איירס, שמצידו השני של שפך הנהר. בשנים 1806 ו-1807 ניסה הצבא הבריטי לכבוש את בואנוס איירס ומונטווידאו כחלק ממלחמות נפוליאון. מונטווידאו למעשה הייתה תחת כיבוש בריטי מפברואר עד ספטמבר 1807.

מאבק לעצמאות   ערך מורחב – חוסה חרוואסיו ארטיגס
 תמונה המציגה את שלושים ושלושה הנבחרים שהכריזו את עצמאותה של אורוגוואי בשנת 1825, לפני תחילת מלחמת ארגנטינה-ברזיל, בה קיבלה אורוגוואי עצמאות מהאימפריה הברזילאית.

בשנת 1811, המצביא חוסה חרוואסיו ארטיגס, שנחשב לאבי האומה האורוגוואית, פתח במרד נגד השלטונות הספרדיים, והביס אותם ב-18 במאי בקרב על לאס פידראס (אנ')[7].

ב-1813 כינסה הממשלה החדשה של ארגנטינה, שתכריז על עצמאותה 3 שנים מאוחר יותר, אספה מכוננת בבואנוס איירס, בה השתתף גם אריטגס והביע תמיכה ברעיון הפדרליזם, בדורשו אוטונומיה פוליטית וכלכלית לכל אזור ובפרט לאורוגוואי, תחת משטר מרכזי אחד[8]. אולם, האספה קבעה שלטון ריכוזי ודחתה את רעיון הפדרציה. כתוצאה מכך, הודיע ארטיגס על היפרדותו מארגנטינה ובתחילת 1815 כבש מידי הספרדים את מונטווידאו. מעט לאחר מכן הפך ארטיגס לשליט החדש של משטר עצמאי דה פקטו באורוגוואי. האזור שהיה תחת שליטתו כלל גם מחוזות שעתידים להיות חלק מארגנטינה.

 מנואל אוריבה

ב-1816 כבשה ממלכת ברזיל את אורוגוואי עם כוח של כ-10,000 חיילים; בינואר 1817 נפלה מונטווידאו ושלטונו העצמאי הקצר של ארטיגס הסתיים. לאחר כמעט ארבע שנים נוספות של מאבק, סופחה לבסוף אורוגוואי לממלכת ברזיל באופן רשמי, כמחוז בשם "מזרח בנדה". האימפריה הברזילאית זכתה לעצמאות מפורטוגל בשנת 1822. מושל מחוז מזרח בנדה, חואן אנטוניו לאוואליה (אנ'), התנגד למעבר השלטוני, ובתמיכת הפרובינציות המאוחדות של ריו דה לה פלטה, כיום ארגנטינה, הכריז על עצמאות אורוגוואי ב-25 באוגוסט 1825. ההכרזה הובילה למלחמת ארגנטינה–ברזיל, בה השתתפה גם אורוגוואי. לאחר סיום המלחמה וחתימת הסכם מונטווידאו, הוכרה אורוגוואי כמדינה עצמאית. ה-25 באוגוסט נחגג כיום העצמאות, שהוא חג לאומי[9]. חוקת אורוגוואי אומצה ב-18 ביולי 1830.

המאה ה-19   ערך מורחב – מלחמת הברית המשולשת
  ערך מורחב – מלחמת האזרחים באורוגוואי

בזמן הכרזת העצמאות, אוכלוסיית אורוגוואי מנתה לפי ההערכה קצת פחות מ-75,000 איש[10]. מרבית המאה ה-19 באורוגוואי הייתה נתונה למלחמות אזרחים בין שתי המפלגות הגדולות – הבלנקו והקולורדו. הסצנה הפוליטית באורוגוואי התפצלה בין שתי המפלגות: הבלאנקו היו שמרנים ובראשם עמד נשיאה השני של אורוגוואי מנואל אוריבה, שנתמכו על ידי הכפריים בעיקר; והקולורדו הליברלים בראשות הנשיא הראשון פרוקטואוזו ריברה, שנתמכו בעיר על ידי תושבי הערים. הפוליטיקה האורוגוואית סבלה זמן רב גם כן מהתערבות זרה של ארגנטינה, שהובילה למלחמות שונות.

האוכלוסייה המקורית של אורוגוואי, בני שבט הצ'ארואה, הושמדה בהדרגה במשך כשלוש מאות שנה, תהליך שהגיע לשיאו ב-11 באפריל 1831 ברצח המוני בסלסיפוודס. הרצח ההמוני הונהג על ידי הגנרל פרוקטואוסו ריברה, הנשיא הראשון של אורוגוואי. לאחר מכן חדלו בני צ'ארואה להתקיים כעם ותרבותם נכחדה. למרות זאת, ישנם עדיין אורוגוואים כיום שבעורקיהם זורם דם של שבט הצ'ארואה, זאת בשל הערבוב של ספרדים עם בני הצ'ארואה בתקופה הקולוניאלית.

בעוד שהקולורדו ניסו להתנתק ממעורבותה של ארגנטינה בניהול הממשל באורוגוואי, הבלאנקו שימרו את היחסים והושפעו מאוד מהשליטים מעבר לגבול. אוריבה, מנהיג הבלאנקו, היה אף חבר קרוב של הפוליטיקאי הארגנטינאי חואן מנואל דה רוסאס. ב-15 ביוני 1838, צבא בראשות מנהיג הקולורדו ריברה הפיל את הנשיא אוריבה משלטונו, והוא נמלט לארגנטינה[10]. ריברה הכריז מלחמה על הבלנקו בשנת 1839, במה שהפך למלחמת האזרחים באורוגוואי (אנ'). הסכסוך נמשך 13 שנים ונודע בשם Guerra Grande (המלחמה הגדולה)[10].

בשנת 1843, כדי להחזיר את אוריבה לשלטון נכנס צבא ארגנטינה לשטחי אורוגוואי במטרה לבצע שם הפיכה. המצור על מונטווידאו, שהחל בפברואר 1843, נמשך תשע שנים[11]. האורוגוואים הנצורים שיוועו לסיוע חיצוני, מה שהוביל לכניסה של פלוגות איטלקיות וצרפתיות לאורוגוואי, בהובלתו של ג'וזפה גריבלדי[11].

 ניצחון אורוגוואי על ארגנטינה בקרב על קרוסס

ב-1845, בריטניה וצרפת התערבו נגד הבלאנקו וארגנטינה, כיוון שהמלחמה באורוגוואי מנעה סחר סדיר הן דרך מונטווידאו והן דרך בואנוס איירס, שהיו שתי ערי הנמל החשובות בדרום אמריקה. מאמציהם להפסקת המלחמה עלו בתוהו, וב-1849, לאחר שעייפו מהמלחמה, נסוגו המעצמות האירופאיות מאורוגוואי[11]. כשכבר היה נדמה שמונטווידאו תיפול לכוחות הארגנטינאים, פרץ מרד נגד רוסאס בהובלת חוסטו חוסה דה אורקיסה, מושל מחוז אנטרה ריוס בארגנטינה. המרד החליש את תפקודו של רוסאס באורוגוואי, ולצד ההתערבות הברזילאית לטובת הקולורדו במאי 1851 התהפכו היוצרות ואוריבה נפל מכסאו. המצור על מונטווידאו הוסר והשקט המסחרי שב על קנו. אולם, הבלאנקו לא הצליחו להפסיק את ההתערבות הזרה במדינה; כתנאי לעזרתם במלחמה, נחתמו בין ממשלת אורוגוואי החדשה לממשלת ברזיל הסכמים חדשים, המתירים לה חופש צבאי נרחב בשטחי אורוגוואי.

 אוגדות אורוגוואיות בחזית במלחמת הברית המשולשת

בהתאם לאמנות משנת 1851, ברזיל התנהלה בתוך אורוגוואי מבחינה צבאית כאילו הייתה שלה, והשתמשה בשטחה לכל צורך. בשנת 1865, נחתמה בין נשיא אורוגוואי ולנסיו פלורס (אנ'), נשיא ארגנטינה ונשיא ברזיל ברית משולשת שבמסגרתה הכריזו מלחמה על פרגוואי במטרה לסלק את מנהיגה, פרנסיסקו סולנו לופס[12]. הברית כבשה את פרגוואי תוך זמן קצר במה שכונה "מלחמת הברית המשולשת". בזמן זה אורוגוואי הייתה נתונה לצרכיו של הצבא הברזילאי, אולם הדבר לא הרע לה, להפך; מונטווידאו, ששימשה כתחנת אספקה של הצי הברזילאי, חוותה תקופה של שגשוג ושלווה יחסית במהלך המלחמה, כאשר התבססות הצבא בה המריצה את הכלכלה[12].

בהובלתו של טימוטיאו אפאריסיו ממפלגת הבלאנקו השמרנים בוצע באורוגוואי ניסיון הפיכה מתמשך שנהפך למאבק מזוין בין המפלגות הפוליטיות במשך כשנתיים מ-1870 עד 1872[13]. בתום השנתיים נחתם הסכם שלום ב-1872 שהוביל לשלטון משותף של הבלאנקו והקולורדו, כאשר הבלאנקו קיבלו כספים קואליציוניים, תפקידים בממשלה ושלטון על ארבעה מחוזות באורוגוואי[13].

 הפאלאסיו סלבו, שנבנה במונטווידאו בין 1925-1928, היה בין המבנים הגבוהים ביותר באמריקה הלטינית

על אף ההסכמים לשיתוף פעולה בין המפלגות, הבלאנקו המשיכו לחתור תחת משטר הקולורדו, בעוד שהקולורדו המשיכו לנסות ולדכא את המרידות השונות. ניסיונות הפיכה התרחשו ב-1875 וב-1886. המאמצים של הקולורדו לצמצם את תחום ההשפעה של הבלאנקו לשלושה מחוזות בלבד גרם להתקוממות ב-1897, שהסתיימה עם ידם של הבלאנקו על העליונה - במסגרת ההסכם שנחתם קיבלו עתה הבלאנקו משילות ב-6 מחוזות לעומת 4 שהיו להם קודם לכן. כמו כן הם קיבלו שליש מהמושבים בפרלמנט[14].

בין 1875 ל-1890, הצבא הפך לכוח מרכזי באורוגוואי, בדומה לשכנותיה בדרום אמריקה, שהדבר גרם לרבות מהן (וגם לאורוגוואי בעתיד) ליפול למשטרים צבאיים אכזריים[15]. בתקופה האוטוריטרית הזו, נקטה הממשלה צעדים להפיכת אורוגוואי למודרנית, ועודדה שינויים חברתיים וכלכליים. בעקבות כך, הוקמו קבוצות אינטרסים רבות. תוך זמן מה כבר הייתה התחלה של מעורבות אזרחית ממשית במשטר[15].

לאחר תום מלחמת האזרחים חלה עלייה חדה במספר המהגרים לאורוגוואי, בעיקר מאיטליה וספרד. עד 1879, סך כל אוכלוסיית המדינה היה למעלה מ-438,500[16]. בעקבות כך, הכלכלה חוותה עלייה תלולה והתמ"ג, הן של המדינה והן לכל נפש, עלה בהתאמה. כחלק מכך, מונטווידאו הפכה למרכז כלכלי מרכזי של האזור והייתה פעם נוספת ליריבה צמודה של בואנוס איירס הארגנטינאית מצידו השני של הריו דה לה פלטה, ולתחנה חשובה של סחורות מארגנטינה, ברזיל ופרגוואי, וכן גם של מדינות אירופה וצפון אמריקה שקיוו לסחור עם מדינות אלו[16].

המאה ה-20  דגל ארגון הטופאמארוס

לקראת תחילת המאה ה-20 התבססה באורוגוואי כבר דמוקרטיה שלטונית איתנה, ובמערכת בחירות שנערכה ב-1903 ניצח מנהיג הקולורדו השמאליים, חוסה באטל ואורדוניז[17]. בשנה שלאחר מכן, פרצו הבלאנקו במרד כפרי עקוב מדם לאחר שהפסידו בבחירות, במה שהפך ל-8 חודשים של מלחמה בין השלטונות למיליציות כפריות בהובלת הבלאנקו. המרד הופסק רק כאשר מנהיג המורדים, אפאריסיו סרוויה, נהרג בקרב. כוחות השלטון יצאו כשידם על העליונה, ומאז לא התרחשו מרידות אלימות נוספות במדינה בסדר גודל כזה. לבאטל היו שתי קדנציות (1903–1907 ו-1911–1915) שבמהלכן, תוך ניצול יציבות האומה והשגשוג הכלכלי הגובר, הוא הנהיג רפורמות גדולות, כגון תוכנית רווחה, השתתפות של המדינה בכלכלה וסבסוד חינוך ושירותי בריאות.

לאחר השפל הגדול הודח באטל מהנשיאות ובמקומו עלה לשלטון גבריאל טרה ממפלגת הבלאנקו הימנית. הוא הושבע במרץ 1931, כתוצאה של עליית הימין הפוליטי בהשפעה ישירה של המשבר[18]. האקלים החברתי המתוח לאחר הנפילה הכלכלית הוביל להתנפצויות תכופות בין פעילי שמאל למשטרה, ובסופו של דבר ב-1933 קיים טרה הפיכה שלטונית, פיזר את האספה הכללית ופיטר את השרים ממפלגת הקולורדו. ב-1934 הוציא טרה חוקה חדשה למדינה, המעבירה את רוב הסמכויות לידי הנשיא, אך עדיין הותירה את מערכות הבחירות על כנן. אף על פי כן, הבחירות שהותרו לא אפשרו ייצוג של מפלגת הקולורדו. לצד כך, הוא ביטל חלק מהרפורמות הסוציאליסטיות של קודמו והסיר התערבות ממשלתית בשוק.

ב-1938 נערכו בחירות כלליות וגיסו של טרה, הגנרל אלפרדו בלדומיר, נבחר לנשיא. תחת לחצים מצד ארגונים מקצועיים ודמוקרטיים, לצד מחאות עממיות, בלדומיר נאלץ להכריז על בחירות חופשיות, שחרור חופש העיתונות וניסוח חוקה חדשה[19]. לאחר כינון דמוקרטיה מחודשת נבחר בלדומיר לנשיאות בשנית, וביצע מספר מהלכים מדיניים, ביניהם הכריז על אורוגוואי כמדינה נייטרלית[19].

בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, בין היתר בגלל ירידה עולמית בביקוש למוצרי חקלאות שמקורם באורוגוואי, סבלו תושבי המדינה מנפילה כלכלית וירידה חדה ברמת חייהם. עקב כך, התעוררו ארגוני סטודנטים לוחמניים והאבטלה הובילה רבים להצטרף לכנופיות פשע. קבוצה חמושה, הידועה בשם טופאמארוס, קמה בשנות ה-60, ועסקה בפעילויות פשיעה כמו שוד בנק, חטיפה והתנקשות, לצד ניסיונות חוזרים להילחם ברשויות במטרה להפיל את הממשלה.

עליית החונטה הצבאית ונפילתה  חואן מריה בוורדברי, נשיאה הראשון של אורוגוואי תחת השלטון הצבאי

חורחה פאצ'קו מהימין הקיצוני עלה לשלטון בעקבות המשבר הכלכלי. פאצ'קו הוביל מהלכים אנטי-דמוקרטיים שונים: הוא הוציא מהחוק את המפלגה הסוציאליסטית של אורוגוואי, ארגוני שמאל ועיתונים, טיהר פרופסורים ליברליים מאוניברסיטאות ודיכא איגודי עובדים. הפוליטיקה הדכאנית שלו, כמו גם המשבר ההולך וגובר בכלכלה והאינפלציה הגבוהה הזינו עימות חברתי אלים והקמת פעילות גרילה של השמאל הקיצוני; הבולט שבארגוני גרילה אלה הוא הטופאמארוס. על כן, פאצ'קו הכריז על מצב חירום לאומי ב-1968, שאפשר לו להשהות את זכויות האזרח באורוגוואי לתקופה בלתי מבוטלת. ב-1973, על רקע זה ובניצול היעדר שלטון יציב, הצבא בתמיכתו של חואן מריה בוורדברי, ביצע הפיכה צבאית והעלה משטר חונטה צבאית.

ההפיכה נתמכה על ידי ה-CIA האמריקאי, במהלך שכלל מעצר מתנגדים, התנקשויות פוליטיות וטרור מדיני, והיווה חלק מ"מבצע קונדור"[20]. שלטון החונטה הצבאית אומנם היה קצר מועד, אך הוא אחד מהאכזריים שנודעו באמריקה הלטינית. למעלה מ-200 אזרחים נרצחו ונמצאו בעת ההפיכה, רבים אחרים הועלמו ולא נמצאו מעולם ומאות נוספים נעצרו ועונו במשך שנים במשך כל תקופת החונטה הצבאית בין 1973 ל-1985[21]. מרבית הנרצחים שהועלמו נרצחו בשטח ארגנטינה, שנשלטה אז על ידי חונטה צבאית משלה, בעוד שרק מקצתם נרצחו על אדמת אורוגוואי[22]. לדבריו של אדי קאופמן[23], בתקופת החונטה הצבאית הוחזקו באורוגוואי מספר האסירים הפוליטיים הגבוה ביותר בעולם. על פי הערכותיו של קאופמן, אחד מכל חמישה אורוגוואים יצא לגלות עקב השלטון הצבאי, אחד מכל חמישים נעצר, ואחד מכל חמש מאות נכלא (רובם הגדול של האסירים גם עונו בעת שהותם בבתי הכלא).

 נשיא אורוגוואי, חורחה באז'ה איבנייס, לצד נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש.

בתחילת שנות השמונים החלה רוח הדמוקרטיה לנשוב שוב באורוגוואי. נוכחות אזרחית פוליטית נעשתה דומיננטית יותר, ואף הצבא נמנע מלעשות צעדים שיקבעו באופן טוטאלי את שליטתו. ב-1984 החלו שביתות גדולות נגד המשטר ולאות תמיכה באסירים הפוליטיים. ב-13 בינואר אורגנה השביתה הכללית הראשונה בת 24 שעות מאז 1973. השיחות בין ההנהגה הצבאית לפוליטיקאים אזרחיים התגברו בניסיון להגיע להסכמה. ב-3 באוגוסט 1984 נאלץ הצבא תחת לחצים רבים לסגת משלטונו; הסכם שנחתם החזיר את חוקת 1967 על כנה, ובמסגרתו הצבא חזר להיות כפוף למשרד הביטחון, ולשמש תת-גוף שלו. לצד כך, הצבא כולו, מהחיילים הפשוטים ועד לקצינים הבכירים ביותר, זכו לחנינה מוחלטת מכל הקשור להפרת זכויות אדם, ואף לא אדם אחד נשפט על עבירות מעין אלו, מה שעורר זעם בקרב פעילי זכויות אדם שונים.

 חגיגות 200 שנה להיווסדות בית המחוקקים האורוגוואי, במונטווידאו

ב-25 בנובמבר נערכו בחירות, ונבחר לנשיאות נציג המפלגה השמאלית חוליו מריה סנגווינטי[24]. ממשל סנגווינטי יישם רפורמות כלכליות כדי להמריץ את הכלכלה הפגועה, וגיבש תהליכים של דמוקרטיזציה לאחר שנות השלטון הצבאי. אף על פי כן, סנגווינטי מעולם לא ציין את הפרות זכויות האדם של קודמיו, וממשלתו לא העמידה לדין אף לא חייל אחד מאלו שהיו אמונים על עינוי ורצח אזרחים על רקע פוליטי.

חזרה לדמוקרטיה ושגשוג

הבחירות הלאומיות של 1999 נערכו תחת שיטת בחירות חדשה שנוסדה בתיקון חוקתי משנת 1996. מועמד מפלגת הקולורדו השמאלית, חורחה באטל, בתמיכת המפלגה הלאומית, ניצח בבחירות וסיים את הליך הרכבת הקואליציה המלאה בנובמבר 2002. מחירי סחורות נמוכים וקשיים כלכליים בשוקי היצוא העיקריים של אורוגוואי (עם האינפלציה בריאל הברזילאי ובפסו הארגנטינאי), גרמו למיתון חמור; הכלכלה התכווצה ב-11%, האבטלה טיפסה ל-21%, ואחוז העוני באורוגוואי עלה ליותר מ-30%[25]. עם זאת, ובניגוד לשכנותיה, ערך המטבע לא ירד. ב-2004 נבחר בטאבארה ואסקס השמאלי לנשיאות, עם רוב של שני שלישים למפלגתו בפרלמנט[26]. ואסקס דבק בטיפול אינטנסיבי ובעדיפות ראשונה לשיקום הכלכלה. לאחר שמחירי הסחורות זינקו עם יציאת המדינות השכנות מהמשבר הכלכלי, והכלכלה התאוששה מהמיתון, ואסקס מיהר לפעול וביצע מגוון של פעולות להמרצת הכלכלה, וכתוצאה מכך הוא שילש את כמות ההשקעות הזרות, צמצם את העוני והאבטלה, צמצם את החוב הלאומי מ-79% מהתמ"ג ל-60% ושמר על יציבות האינפלציה[27].

בשנת 2009, חוסה מוחיקה, מנהיג גרילה שמאלני לשעבר (טופמארוס) שבילה כמעט 15 שנים בכלא בתקופת השלטון הצבאי של המדינה, נבחר כנשיא החדש[28][29]. הוא הוביל מספר רב של מהלכים ליברליים ונאורים, ובין היתר ביצע לגליזציה של הפלות[30], נישואים חד מיניים[31] וקנאביס[32]. עקב מהלכים אלו אורוגוואי היא כיום אחת המדינות הכי פחות שמרניות באמריקה הדרומית.

ב-2014 נבחר ואסקס לכהונה נשיאותית שנייה, שהחלה ב-1 במרץ 2015[33]. ב-2020 החליף אותו לואיס לאקאז'ה פו, חבר המפלגה הלאומית השמרנית, לאחר 15 שנות שלטון שמאל, כנשיא ה-42 של אורוגוואי[34].