ערך מורחב – היסטוריה של טורקיה
פרהיסטוריה של טורקיה

חצי האי אסיה הקטנה, המהווה את רוב שטחה של טורקיה המודרנית, הוא מהאזורים העתיקים בעולם, המיושבים ברציפות מאז תקופת האבן, וזאת בשל מיקומה במפגשן של אסיה ואירופה. היישובים המוקדמים ביותר מתקופת האבן, הנמנים עם היישובים המוקדמים בעולם כולו, נתגלו בצ'טלהויוק, צ'איאונו, נבאלי ג'ורי (Nevali Cori), גבקליטפה ובאזור העיר מרסין לחופי הים התיכון. יישובה של טרויה החל בתקופת האבן ונמשך עד תקופת הברזל. תושבי האזור דיברו במשך ההיסטוריה שפות הודו-אירופיות, שפות שמיות ושפות חורו-אוררטיות, לפי השלטון והתקופה.

העת העתיקה

האימפריה המשמעותית הראשונה באזור הייתה האימפריה החתית שהתקיימה בין המאות ה-18 וה-13 לפנה"ס. הפריגים ירשו את החתים עד שהקימרים החריבו את ממלכתם במאה ה-7 לפנה"ס. במקביל, בין שנת 1000 לפנה"ס ועד למאה ה-6 לפנה"ס התקיימה ממלכת אוררטו בחלקה המזרחי של אסיה הקטנה, עד שנכנעה למדי. את מקומה של פריגיה תפסו מספר ממלכות שהחשובות שבהן היו לידיה, קאריה וליקיה, כולן בחלקה המערבי של אסיה הקטנה, והיוונים החלו מיישבים אותה לקראת סוף האלף השני לפנה"ס. האזור כולו נכבש על ידי הממלכה האחמנית במאות ה-6 וה-5 לפנה"ס, ולאחר מכן על ידי אלכסנדר הגדול בשנת 334 לפנה"ס. בתקופה ההלניסטית חלקו מספר ממלכות את שטחה של אסיה הקטנה ובמאה ה-2 לפנה"ס החלו הרומאים בכיבושה והשלימו אותו בשנת 65 לפנה"ס לערך.

האימפריה הביזנטית   ערך מורחב – האימפריה הביזנטית

עם חלוקתה הסופית של האימפריה הרומית בשנת 395, באה אסיה הקטנה תחת שליטתה של האימפריה הביזנטית ובירתה בקונסטנטינופול. תור הזהב של האימפריה הביזנטית היה בעת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון במאה ה-6, והיא ידעה פריחה מחודשת גם בתקופת השושלת המקדונית במאה ה-10 ובתחילת המאה ה-11. ב-1054 התחולל הפילוג הגדול בין הנצרות המערבית לנצרות המזרחית שמרכזה בקונסטנטינופול. במאות הבאות התמודדה האימפריה הביזנטית עם פלישת הסלג'וקים ולאחריהם המונגולים. קיצה של האימפריה הביזנטית בא לה מהעות'מאנים שכבשו לבסוף את קונסטנטינופול ב-1453.

האימפריה העות'מאנית   ערך מורחב – היסטוריה של האימפריה העות'מאנית

מבין הנסיכויות הבייליקיות באנטוליה התבלטה זו של עות'מאן הראשון שהניח בתחילת המאה ה-14 את הבסיס לממלכה חדשה של שבטים טורקים, שנקראה ברבות הימים על שמו - "האימפריה העות'מאנית". האימפריה הגיעה לשיאה במאה ה-16 בזמנו של הסולטאן סולימאן הראשון ("המפואר"), אז שלטה על הבלקן, חופי הים השחור, הסהר הפורה, חופי ים סוף וצפון אפריקה. במאה ה-17 החל תהליך גסיסתה של האימפריה העות'מאנית, אשר נמשך כ-200 שנה עד לתבוסתה במלחמת העולם הראשונה. במסגרת הסכם סוור חולקו שטחיה של האימפריה בין הכוחות המנצחים. צרפת והממלכה המאוחדת קיבלו את מרבית השטחים במזרח התיכון, איטליה ויוון זכו במרבית שטחה של אנטוליה, והמדינה העצמאית של ארמניה הוקמה במזרח טורקיה, עד שסופחה לברית המועצות לאחר פלישת הצבא האדום ב-1920. כן הוקם אזור כורדי אוטונומי, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות דוכאו על ידי הטורקים.

הרפובליקה הטורקית   ערך מורחב – היסטוריה של הרפובליקה הטורקית
 טורקיה (צהוב) לפי הסכם סוור: סגול-ארמניה, אדום-הממלכה המאוחדת, תכלת-צרפת, ירוק-איטליה, כחול-יוון, כתום-אזור המצרים (מנהל אנגלי-צרפתי משותף)

לאור תנאיו המשפילים של הסכם סוור וחלוקת טורקיה, קמה בה תנועת התנגדות למשטר הישן ולשושלת הסולטאנים, בראשותו של מוסטפא כמאל אטאטורק. לאחר שתנועת ההתנגדות הטורקית - בשיתוף פעולה עם הכוחות הסובייטיים וקבלת עזרה צבאית מהם[דרוש מקור] - כבשה את האזורים היווניים, האיטלקיים, הארמניים והכורדיים, נחתם הסכם חדש, הסכם לוזאן, שסיים את כל מעשי האיבה באופן רשמי, והוביל ליצירת הרפובליקה הטורקית המודרנית. ב-1922 נפל שלטון המלוכה, ואטאטורק התמנה לנשיא המדינה החדשה.

אטאטורק היה מנהיג פרגמטי אשר הוביל רפורמות נרחבות בטורקיה, שהביאו למודרניזציה ולהתמערבות והפכו את המדינה המוסלמית לרפובליקה חילונית בעלת אוריינטציה מערבית. במדינה הונהגו שינויים רבים הידועים כרפורמות אטאטורק. הרחוב הטורקי שינה את פניו - נשים טורקיות, שהיו רגילות להתהלך בחוצות עטופות ברעלה, הסירו אותן, ואילו הגברים הסירו את התרבוש המסורתי. הכתב הערבי הוחלף בכתב המבוסס על האלפבית הלטיני. אנקרה הוכרזה כבירה הטורקית החדשה, והחליפה את איסטנבול שסימלה את שלטון הסולטאנים. מוסטפא כמאל הפך לדמות נערצת בקרב חלק ניכר מן הציבור הטורקי, שרואה בו את מקימה של טורקיה החדשה, ומכאן כינויו "אטאטורק" - אבי הטורקים.

בראשית ימיה של הרפובליקה הטורקית, מפלגתו של אטאטורק, מפלגת העם הרפובליקנית, הייתה המפלגה היחידה המותרת. בסוף שנות ה-40 הותר קיומן של מפלגות נוספות, וב-1950 אף זכתה בבחירות המפלגה הדמוקרטית האופוזיציונית. ב-1960 צברה מפלגה זו כוח כה רב, עד כי המשטר הדמוקרטי היה בסכנה. הצבא הטורקי, שהופקד על שמירת החוקה, נטל את המושכות לידיו, והעמיד את מנהיגי המפלגה למשפט באשמה של הפרת החוקה. ב-1961 נערכו בחירות חדשות. השתלטות הצבא על המדינה בנסיבות דומות אירעה גם ב-1970. ב-1980 התרחש משבר פוליטי חדש. תנועות פרו-סובייטיות ותנועות אסלאמיות איימו על יציבות השלטון. בתווך ניצבו שתי מפלגות המרכז, שהשוויון בכוחן שיתק את הפרלמנט. הצבא, בראשותו של הגנרל קנאן אוורן, התערב בפעם השלישית. אוורן התפטר מתפקידו בצבא ונשאר לכהן כנשיא המדינה, עד לבחירות שנערכו ב-1983. שנות ה-80 של המאה ה-20 עמדו בסימן ליברליזציה כלכלית אשר שינתה את פני הארץ. ב-1997 שוב התערב הצבא בשלטון, והביא להתפטרותו של ראש הממשלה נג'מטין ארבקן. בעשורים האחרונים מתמודדת טורקיה עם פילוג גובר והולך בין התומכים בהמשך הליברליזציה ומצדדים בהצטרפות לאיחוד האירופי, לבין המצדדים בהדגשת אופייה המוסלמי של המדינה.

החילוניות הטורקית, שהונהגה על ידי המשטר הסמכותני והחד-מפלגתי של מפלגת העם הרפובליקאית, שתפקד למעשה כדיקטטורה צבאית, נחלשה בהדרגה עם התגברות הדמוקרטיה והליברליזם במדינה, על אף שורת הפיכות צבאיות. ניעות חברתית וכלכלית אפשרה לאוכלוסייה המסורתית ("טורקים שחורים") ולכוחות אסלאמיים לקרוא תיגר על האליטות הכמאליסטיות הוותיקות ("טורקים לבנים"). מאז 2002 שולטת במדינה מפלגת הצדק והפיתוח באופן רציף, וההפרדה החדה בין הדת למדינה ולמרחב הציבורי הולכת נשחקת. ב-2013 אף בוטל האיסור בן שלושים השנה על חבישת מטפחות לנשים במוסדות ציבוריים, פריט לבוש שהיה לסמל המאבק בין כמאליסטים למסורתיים.

ב-15 ביולי 2016 התקיים ניסיון הפיכה נוסף, כשצבא טורקיה לקח את הרמטכ"ל הטורקי, נאמנו של ארדואן, בשבי והכריז כי הוא שולט במדינה לאור ניסיונות לפגוע בחוקת המדינה ובחילוניותה, המהפכה שדוכאה חיזקה את שלטונו של ארדואן, שניצל אותה על מנת להדיח ממשרתם אלפים ולהעמיד לדין אלפים נוספים, אף שלא הוכח קשר ישיר בינם למהפכה.

ב-16 באפריל 2017 נערך משאל עם לאשרור תיקונים לחוקה לפיהם תהפוך טורקיה מרפובליקה פרלמנטרית לרפובליקה נשיאותית בעלת משטר ריכוזי, עם ביטול תפקיד ראש הממשלה.