הולנד הוקמה בשם איחוד שבעת המחוזות ב-1581, במהלך מלחמת שמונים השנה (1568–1648). בתקופה ההיא הייתה הולנד תחת שלטונו של קרל החמישי, מלך ספרד, אבל רק עם סיום המלחמה הכיר בה פליפה השני (בנו ויורשו של קרל החמישי) כישות מדינית עצמאית. המדינה החדשה הלכה והתפתחה במאה ה-17 למעצמת סחר ימית, הקימה קולוניות וקיימה קשרי מסחר עם אזורים מרוחקים מאירופה. תקופה זו נזכרת עד היום כתור הזהב של הולנד.

הולנד נכבשה על ידי צרפת בתקופת המלחמות הנפוליאוניות, ועצמאותה הוחזרה לה ב-1813. בחזרת העצמאות התווספו להולנד יתרת ארצות השפלה האוסטריות (ממלחמת הירושה הספרדית), המהוות כיום את בלגיה ולוקסמבורג. בלגיה קיבלה את עצמאותה מהולנד כבר ב-1830. לוקסמבורג לעומתה קיבלה עצמאות מלאה רק ב-1867. אף על פי שהמהפכה התעשייתית של המאה ה-19 לא פסחה על הולנד, היא התפתחה באיטיות ביחס למדינות מערב אירופה האחרות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה הולנד שמרה על נייטרליות ולא הצטרפה ללחימה. גם במלחמת העולם השנייה ניסתה לשמור על מעמד נייטרלי, אך גרמניה הנאצית פלשה אליה במאי 1940, כבשה אותה בתוך ימים ספורים והנהיגה בה משטר כיבוש שנמשך כמעט עד כניעת גרמניה הנאצית, במאי 1945. הולנד הייתה המדינה בה אחוז היהודים שגורשו ונרצחו היה הגבוה ביותר במערב אירופה (יותר מ-80%). קהילת יהודי הולנד, שהייתה גדולה יחסית, וכללה יהודים ספרדים ואשכנזים, נכחדה כמעט לגמרי במהלך המלחמה. שנים רבות לאחר המלחמה חקרה ממשלת הולנד את החשד שההשמדה היעילה נבעה גם משיתוף פעולה רב עם הנאצים מצד אזרחים וגורמים שונים. בראש החקירה עמד החוקר וההיסטוריון היהודי ז'אק פרסר, שהגיע למסקנה שאכן היה שיתוף פעולה אזרחי עם הנאצים שייעל את ההשמדה. עם זאת, בהולנד היה מספר גדול יחסית של חסידי אומות העולם.

לאחר המלחמה הולנד שיקמה את עצמה במהירות. היא הייתה בין המדינות שהקימו את איחוד המכס בנלוקס (בלגיה-נדרלנד-לוקסמבורג), הקהילה הכלכלית האירופית ונאט"ו. הולנד הייתה גם בין המדינות שהקימו את האיחוד האירופי ב-1992.