ערך מורחב – היסטוריה של בולגריה
האימפריה הבולגרית הראשונה

הגם שאזור בולגריה יושב עוד במהלך המאה ה-12 לפנה"ס בידי שבטים תראקים, הרי שההיסטוריה הלאומית הבולגרית מתחילה עם כינונה של האימפריה הבולגרית הראשונה על ידי הנסיך אספרוך ב-680. בראשית המאה ה-9 הפך אותה החאן טרבל למעצמה אזורית ובהמשך ב-866 הוטבל בוריס הראשון לנצרות האורתודוקסית, תוך שהבולגרים מאמצים את האלפבית הגלגוליטי. החל מאמצע המאה ה-10 החלה דעיכה הדרגתית בכוחה של הממלכה הבולגרית, תוך שהביזנטים נוגסים בשטחיה. ב-1018 נכנע הצאר הבולגרי פרסיאן השני לצבאו של בסיליוס השני קיסר האימפריה הביזנטית ואזור בולגריה הפך לישות וסלית ביזנטית למשך 167 שנים.

האימפריה הבולגרית השנייה

ב-1185 מרדו האחים איוון ופטר אסן בשלטון הביזנטי וייסדו ישות עצמאית שנודעה בהמשך כאימפריה הבולגרית השנייה. בראשית המאה ה-13 חלשה האימפריה על שטחי בולגריה של ימינו וכן תראקיה ומקדוניה הווארדארית. ב-1242 הפכה האימפריה לוסלית של אורדת הזהב ובהמשך נחלש כוחה מאוד בשל מלחמת אזרחים. ב-1362 פלש צבא האימפריה העות'מאנית בראשות הסולטאן מוראט הראשון וב-1396 נכבשה העיר הבולגרית האחרונה וידין.

תחת השלטון העות'מאני

ב-1422 הוצא להורג בבלגרד קונסטנטין השני, קיסר בולגריה שליט הישות החצי עצמאית צארות וידין ובולגריה נכבשה כולה בידי העות'מאנים, אשר פעלו למיגור משפחות האצולה הבולגריות, ביצעו טרנספר אוכלוסיות ותהליך אסלום מואץ של האזור. לאחר תקופתו של מהמט הרביעי החל תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית ובולגריה הפכה לאזור קרבות מול האימפריה הרומית הקדושה מחד והאימפריה הרוסית מאידך.

במהלך המאה ה-19 איבד השלטון העות'מאני המרכזי את אחיזתו ובולגריה הייתה נתונה בידי ואלים שנחשבו מושחתים ונקטו במדיניות עצמאית, תוך התמרמרות גוברת של האוכלוסייה הנוצרית. במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) נכבשה בולגריה בידי צבא האימפריה הרוסית ובולגריה הוכרה כנסיכות עצמאית מתוקף סיכומי חוזה סן סטפנו. בהמשך, צומצמו גבולותיה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין עניין שהיווה אחד מהגורמים למלחמות האזוריות ב-66 השנים שבאו לאחריו.

ממלכת בולגריה   ערכים מורחבים – מלחמת הבלקן הראשונה, מלחמת הבלקן השנייה, בולגריה במלחמת העולם הראשונה, בולגריה במלחמת העולם השנייה

ב-1879 נבחר הנסיך הגרמני אלכסנדר בטנברג לנסיך בולגריה והוא החל במלאכת שיקום הנסיכות החדשה ופיתוחה לאחר כ-500 שנות שלטון עות'מאני. רשמית, כפופה הייתה הנסיכות לסולטאן העות'מאני, אך ב-1885 סיפח בטנברג את פלך רומליה המזרחית, דרום בולגריה של היום אשר היה חלק מהאימפריה העות'מאנית, בעקבות ועידת ברלין מ-1878. הדבר הוביל למלחמת בולגריה–סרביה (1885) שהסתיימה בניצחון בולגריה, אך בטנברג נאלץ להתפטר לאחר הפיכה והפיכת נגד בשל חוסר גיבוי מהמעצמות. במקומו נבחר כנסיך בולגריה (המאוחדת) פרדיננד הראשון. הוא פעל להקמת תשתיות מודרניות במדינה והחל בפעולות פיתוח נרחבות בעיקר בבירה סופיה. מיד אחרי מהפכת "הטורקים הצעירים" ב-1908 הכריז על עצמאות בולגריה והפיכתה לממלכה[1]. פרדיננד נטל לעצמו התואר של מלך (צאר). הוא נקט במדיניות חוץ הרפתקנית תוך שהוא מסתייע בקצונה צבאית לאומנית במטרה להחזיר את ממלכתו לגבולות שנקבעו בחוזה סן סטפנו. לאחר הצלחות במלחמת הבלקן הראשונה תקפה בולגריה את בנות בריתה והובסה במלחמת הבלקן השנייה. פחות משנתיים מאוחר יותר חזר פרדיננד על טעותו והצטרף למעצמות המרכז במלחמת העולם הראשונה, בשל הבטחות עותמאניות לתוספת שטח לבולגרים[2]. פרדיננד היה שותף לתבוסתן. בהתאם לחוזה ניי שכפו מדינות ההסכמה, הפסידה בולגריה לא רק את מעט השטחים בהם זכתה בסוף מלחמות הבלקן אלא גם שטחים נוספים שחויבה למסור לסרביה, ליוון ולרומניה. פרדיננד נאלץ לוותר על הכתר ובנו בוריס השלישי הומלך תחתיו.

בולגריה שלאחר מלחמת העולם הראשונה נתונה הייתה במשבר כלכלי, חברתי ופוליטי קשה שלווה במעשי אלימות רבים ומספר הפיכות וניסיונות הפיכה כושלים, תוך שהמלך עצמו ניצל ממספר ניסיונות התנקשות בחייו. החל מאמצע שנות ה-30 החלה בולגריה מתקרבת לגרמניה הנאצית מתוך מטרה לזכות בתמיכתה להשבת השטחים שנגרעו ממנה במסגרת חוזה ניי[2]. בראשית מלחמת העולם השנייה הכריזה בולגריה על נייטרליות אך ב-1 במרץ 1941 הצטרפה להסכם התלת-צדדי והפכה לבת ברית של מדינות הציר. בוריס הכריז מלחמה על בריטניה הגדולה וארצות הברית אך לא על ברית המועצות וסירב להענות לדרישותיו של היטלר לשלוח את צבאו להילחם בחזית המזרחית. באוגוסט 1943 נפטר המלך בוריס, בנו בן ה-7 הומלך כסימאון השני והוקמה מועצת עוצרים[3]. בלחץ התבוסות הגרמניות והתקדמות בעלות הברית בכל החזיתות, החלה בולגריה משנה בהדרגה את עמדותיה והתהליך הואץ בראשית 1944, כאשר חילות האוויר של בנות הברית החלו להפציץ את סופיה וכן מטרות אחרות בממלכה. ב-5 בספטמבר 1944 הגיע הצבא האדום לנהר הדנובה וצלח אותו לשטח בולגריה תוך הכרזת מלחמה עליה. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית, בה הייתה למפלגה הקומוניסטית עמדה דומיננטית שנסמכה על הצבא האדום, אשר כוחותיו הגיעו לסופיה בו ביום. הצבא הבולגרי הצטרף הפעם לצד המנצח בהתקדמות הצבא הסובייטי בעקבות הגרמנים הנסוגים והשתתף בכיבוש הונגריה וחלקים מאוסטריה. ב-15 בספטמבר 1946 בוטלה המלוכה בבולגריה במשאל עם.

לאחר מלחמת העולם השנייה  טודור ז'יבקוב (במרכז) בעת ביקור במזרח גרמניה ב-1963

בין 1944 ל-1947 התחולל מאבק אלים על אופייה הפוליטי של בולגריה בין מרכיבי חזית המולדת והוא הסתיים בניצחון המפלגה הקומוניסטית, בולגריה הפכה לרפובליקה עממית ובהדרגה לגרורה סובייטית. עם מותו של גאורגי דימיטרוב לגרורה מלאה. בהמשך, נטל טודור ז'יבקוב בהדרגה את השליטה על מוסדות המפלגה ומנגנוני השלטון והפך לשליט אבסולוטי במדינה.

ב-1971 הונהגה בבולגריה חוקה חדשה ויחסית ליברלית יותר, תוך שבמקביל ממנה ז'יבקוב את עצמו לתפקיד יושב ראש מועצת המדינה. סתיו העמים לא פסח על בולגריה ובנובמבר 1989 החלו בסופיה הפגנות המונים בדרישה לשינוי המשטר. ז'יבקוב הודח ובמקומו מונה פטר מלאדנוב ליושב ראש מועצת המדינה. בבחירות שנערכו ב-1990 זכתה המפלגה הסוציאליסטית הבולגרית שהונהגה בידי הקומוניסטים לשעבר ואנדריי לוקאנוב נבחר לראש הממשלה. בעקבות מהומות על רקע כלכלי התפטר ראש הממשלה לוקאנוב, נערכו שוב בחירות שבהן ניצחה קואליציה אנטי קומוניסטית, אך המצב הפוליטי המשיך להיות בלתי יציב והשלטון התחלף תכופות.

הציבור הבולגרי מאס בשני הכוחות הפוליטיים המרכזיים וב-2001 הקים סמיון סקסקובורגותסקי, בנו של המלך בוריס השלישי, תנועה פוליטית חדשה[4]. סקסקובורגותסקי רץ בראשה לבחירות ונבחר לראשות הממשלה[5]. גם מהלך זה לא ייצב את הכלכלה הבולגרית וב-2005 נבחר סרגיי סטאנישב אשר הצליח להעלות את רמת החיים בבולגריה, אך הואשם במעשי שחיתות. על סטאנישב נמתחה ביקורת קשה גם מצד האיחוד האירופי וב-2009 נבחר בויקו בוריסוב לראש ממשלת בולגריה. ב-2013 התפטר בוריסוב על רקע גל מחאות בבולגריה בשל יוקר המחיה[6]. המערכת הפוליטית הבולגרית נכנסה לתקופת אי יציבות וב-2014 התפטר גם מחליפו של בוריסוב פלמן אורשרסקי[7].

ב-5 באוקטובר 2014 נערכו בחירות כלליות לפרלמנט ובהן זכתה מפלגתו של בויקו בוריסוב ל-32.66% מקולות הבוחרים וחזית "הקואליציה למען בולגריה" בהנהגת המפלגה הסוציאליסטית ל-15.4% מהקולות. התנועה לזכויות וחירות בהנהגת ליוטבי מסטאן הפועלת לזכויות המיעוטים בבולגריה (טורקים ובני רומה), שמרה על כוחה והשיגה כ-15% מקולות המצביעים. המפלגה הלאומנית והאנטישמית "אטאקה" זכתה ל-4.52% מקולות הבוחרים לעומת 9.36% בבחירות 2009[8].

בנובמבר 2016 נערכו הבחירות לנשיאות בבולגריה ובהן זכה רומן ראדב אשר נתמך על ידי המפלגה הסוציאליסטית והידוע כפרו רוסי מובהק[9]. ראדב גבר על מועמדת מפלגת השלטון צֶצֶקָה צָצֶ'בָה. בעקבות תוצאות הבחירות התפטר בוריסוב. בבחירות שנערכו במרץ 2017 הגדילה מפלגתו של בוריסוב את כוחה. ב-4 במאי החל בכהונתו השלישית כראש ממשלה.

בקיץ 2020 פרץ גל מחאה במדינה שנמשך חודשיים רבים, וכלל הפגנות ועימותים בערים המרכזיות בין שוטרים למפגינים שדרשו את התפטרות ראש הממשלה בוריסוב, על רקע אישומים בשחיתות, התערבות במערכת המשפט והתרפסות בפני אילי הון[10]. לאחר הבחירות באפריל 2021 המערכת הפוליטית הבולגרית נכנסה לתקופת אי יציבות שכללה 4 מערכות בחירות בפחות משנתיים[11].