העיר נוסדה על ידי טראיאנוס בשנת 100 עבור לגיונרים משוחררים, וזכתה למעמד של קולוניה רומית עם ייסודה[1]. למרות שהמקום נודע ככל הנראה בשמו הקודם תמוגאדי, נבנתה העיר הרומית כאילו לא היו קימים מבנים מוקדמים באתר. צורתה של העיר כשל ריבוע, דבר שהוביל לסברה כי היא שימשה כמחנה צבאי בטרם הפכה לעיר. עם זאת, לסברה זו לא נמצאו תימוכין, ומחקרים משנות ה-60 ומשנות ה-70 טענו כי האזור ידע שקט ושגשוג במהלך המאה ה-1. לכן כיום מקובל שהעיר נוסדה כדי לשמש כמרכז לסביבתה החקלאית, שבה גידלו התושבים דגנים, זיתים ובעלי חיים. שטח זה השתרע על פני כ-1,500 קמ"ר שחלקו הגדול לא היה מיושב או ניתן לעיבוד בשל תנאיו הטופוגרפיים. העיר התפתחה אל מחוץ לחומותיה המקוריות באמצע המאה ה-2, והגיעה לשיאה בתקופתו של הקיסר ספטימיוס סוורוס בתחילת המאה ה-3.

במאה ה-4 הגיעה הנצרות אל העיר, אם כי מבני העיר מהמחצית השנייה של המאה מראים כי הפגניות עדיין רווחה בה. בנוסף הייתה העיר מוקד של המינות הדונאטית בצפון אפריקה, עד שהשלטונות הרומיים הכריעו אותה בראשית המאה ה-5 לבקשת אוגוסטינוס הקדוש. הונדלים השתלטו על העיר בשלב מוקדם של כיבושם את צפון אפריקה בשנת 429, אך שלטונם היה קצר מועד, והסתיים כאשר כבשו המורים את העיר, לכל המאוחר בשנת 484. חומות העיר נהרסו ורוב האוכלוסייה גורשה, אך הפעילות החקלאית בסביבתה לא נפגעה.

הביזנטים השתלטו על האזור בשנת 533 במהלך מאבק ממושך עם המורים, ובשנת 539 הם הקימו בעיר מצודה ששרידיה עדיין ניכרים במקום. העיר יושבה מחדש וקהילה נוצרית המשיכה והתקיימה בה לפחות במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-7. לא ידוע מתי בדיוק הסתיים השלטון הביזנטי באזור, ובמאה ה-8, לאחר הכיבוש הערבי של צפון אפריקה, פסק היישוב בתימגאד לחלוטין.