תרבות האלשטאט

תרבות האלשטאט

תרבות האלשטאט היא תרבות פרהיסטורית ששלטה במרכז אירופה במאות 8-6 לפנה"ס, בתקופת הברזל הקדומה. היא התפתחה בזמנו מתוך "תרבות שדות כדי הקבורה" מן המאה ה-12 לפנה"ס (תקופת הברונזה המאוחרת) ובסופה הוחלפה בחלק גדול ממרכז אירופה על ידי תרבות לה טן .

עד למאה השישית לפנה"ס התפשטה תרבות האלשטאט לאורך אלף ק"מ, משמפאן-ארדן במערב, דרך הריין העילי ודנובה העילית, עד לאגן וינה ובקעת הדנובה (ה"אלפלד הקטן") במזרח, מן הנהר מיין, בוהמיה והקרפטים הקטנים בצפון, ועד השפלה השווייצרית, זאלצקמרגוט ושטיריה התחתונה בדרום. גרסאות של תרבות האלשטאט נפוצו גם בשטחי בלקן, מרכז פולין ומערב אוקראינה של ימינו ואף בחצי האי האיברי.

תרבות זו קיבלה את שמה מן הכפר האלשטאט, יישוב כורי מלח השוכן לצד אגם באזור זאלצקמרגוט, דרום-מזרחית לזלצבורג. היא נקשרת בדרך כלל לשבטים הפרוטו-קלטים והקלטים באזור המערבי ולטרום-אילירים והאילירים והתראקים באזור המזרחי. המושג "תרבות האלשטאט" (נקרא אז "קבוצת האלשטאט") נטבע בשנת 1872 על ידי הארכאולוג השוודי הנס אולוף הילדברנד שהבהיר אותו ב-1874 בפני "הקונגרס הבינלאומי לאנתרופולוגיה ולארכאולוגיה פרהיסטורית" שהתכנס בסטוקהולם. בתרבות האלשטאט בלטו תעשיית עיבוד הברזל, כריית המלח, בניית מצודות מבוצרות, בתים בעלי קירות עץ ויסודות מאבן, שימוש בכלי עבודה, כלי מטבח, סגנון מגורים, שיטות חקלאיות דומות. במרכזים הכלכליים שהתפתחו בה בקצב מהיר נוצרו שכבות של איכרים, בעלי מלאכה, סוחרים, מובילים.