הפארק הלאומי הקניון השחור של הגניסון

הקיר הצבוע בצד הצפוני של הקניון. בגובה 690 מטרים זה הצוק האנכי הגבוה ביותר במדינת קולורדו. דייקים של פגמטיטים בהירים בולטים על רקע הסלע.

הקניון השחור של הנהר גניסון

תצפית על הקניון השחור של הנהר גניסון

האינדיאנים בני שבטי היוט ידעו על הקניון זמן רב לפני שהאירופים הראשונים ראו אותו. הם התייחסו אל הנהר כ"הרבה סלעים, מים גדולים", וידוע שנמנעו מלהגיע לקניון בשל אמונות טפלות. ב-1776, השנה שבה הכריזה ארצות הברית על עצמאותה, עברו שתי משלחות מחקר ספרדיות ליד הקניון. בתחילת המאה ה-19 ידעו ציידי הפרוות שחיפשו פרוות בונים על קיומו של הקניון, אך הם לא הותירו עדות כתובה לכך. התיעוד הרשמי של הקניון השחור נעשה על ידי הקפטן ג'ון ויליאמס גניסון (John Williams Gunnison), שהוביל ב-1853 משלחת שנועדה למפות נתיב מסנט לואיס לסן פרנסיסקו. הוא תיאר את האזור כ"הקשה ביותר, ההררי ביותר והטרשי ביותר" שפגש מאודו, והוא עקף את הקניון דרומה כלפי מונטרוז של ימינו. לאחר הירצחו בידי אינדיאנים בני יוט מאוחר יותר באותה שנה, הוחלט לקרוא לנהר שגניסון כינה בשם גרנד (Grand) על שמו.[1]

ב-1881 הגיע קו רכבת של מסילת הברזל דנוור וריו גראנדה (Denver and Rio Grande Railroad) של ויליאם ג'קסון פלמר (William Jackson Palmer) לגניסון מדנוור. מסילה זו נבנתה כדי לספק קשר למכרות הזהב והכסף בהרי סן חואן. השטח ההררי לא אפשר שימוש במסילה הסטנדרטית ברוחב 1,435 מילימטרים. פלמר החליט להשתמש במסילה ברוחב 91.44 מילימטרים (שלוש רגליים). הפועלים האיטלקים והאירים עמלו כשנה על הכנת התשתית למסילה בת ה-15 מיל (24 קילומטרים) מספינרו (Sapinero) לסימארון (Cimarron), בעלות גבוהה מאוד של 165,000 דולרים למיל. הכנת המיל האחרון עלתה יותר מעלות מיזם נקיק רויאל.[א][2]

ב-13 באוגוסט 1882 עברה רכבת הנוסעים הראשונה דרך הקניון השחור. העורך של כתב העת Gunnison Review-Press נסע באחד מקרונות התצפית. הוא ציין כי הקניון היה "ללא ספק הקניון הגדול והפראי ביותר בעולם שנחצה על ידי סוס הברזל. שמענו על נוף זה של הקניון לעיתים קרובות, אבל לאף אחד לא יכול היה להיות מושג קלוש על גדולתו ותפארתו בטרם השתתף במסע דרכו. זהו נקיק צר של קירות גרניט המתרוממים במקומות מסוימים לגובה של אלפי רגליים...לכל אורכו אין ככל הנראה אפילו רבע מיל של מסילה ישרה. זהו מסלול עקלתון בכל מובן והסיבובים תדירים וחדים. במאות מקומות קירות הגרניט אנכיים ובמקומות רבים הוכן המקום למסילה באמצעות פיצוץ בצד קירות הסלע התלוי מעל למסילה". הוא המשיך והכריז: "ככל הנראה אין בעולם כולו הישג דומה של הנדסת רכבות, וככל הנראה אין קטע כלשהו בקולורדו או במדינה כולה שבו ניתן לראות כל כך הרבה נוף מעניין".

בתקווה להמשיך את מסילת הברזל לאורך יתרת הקניון השחור שלח פלמר את המהנדס הראשי בראיין בראיינט (Bryan Bryant) במסע מחקר של הקניון הפנימי. בראיינט יצא לדרך בדצמבר 1882 עם צוות בן 12 איש בתקווה להשלים את הסקר ב-20 יום. הוא חזר אחרי 68 יום. "שמונה מבין 12 אנשי הצוות נטשו אחרי כמה ימים, מבועתים מהמשימה לפניהם. מה שראו שאר האנשים היה מרהיב עין ולא נצפה לפני כן על ידי אף אדם". בראיינט דיווח שהקניון השחור היה בלתי חדיר, וכי בלתי אפשרי לבנות דבר במעמקיו.[3]

פלמר קיבל את עצתו של בראיינט והחליט לשנות את הנתיב דרומית מהקניון ובמרץ 1883 הוא השלים את המסילה לסולט לייק סיטי ולמשך זמן קצר היה הקניון חלק מהקו הראשי של מערכת הרכבות חוצות היבשת. בעוד שמסילת הברזל והמבקרים הראשונים עברו דרך הקניון כנתיב בדרך ליוטה ולמכרות שבדרום-מערב, המבקרים שבאו אחריהם הגיעו במטרה לצפות בקניון, לנפוש וליהנות. רודיארד קיפלינג תיאר את מסעו דרך הקניון ב-1889 במילים הבאות: "נכנסנו לנקיק, רחוק מהשמש, שבו הסלעים התלולים היו בגובה 2,000 רגל, והיכן שהנהר המתפצל בינות לסלעים שאג ונהם עשר רגליים מתחת למסילה שנראה כאילו נבנתה על בסיס העיקרון הפשוט של השלכת הפסולת העודפת לנהר וקיבוע כמה פסי רכבת בקצה הערימה. היו במסע המטורף תהילה ופליאה ומסתורין, שחשתי בהם בחדות".[4]

בהגיע 1890 הושלם נתיב אלטרנטיבי לרכבת דרך גלנווד ספרינגס (Glenwood Springs) והנתיב דרך הקניון השחור, שהיה קשה יותר לתפעול, איבד מחשיבותו עבור רכבות שעברו דרכו. הנתיב ננטש לגמרי ב-1955.

ב-1901 שלחה סוכנות הסקר הגאולוגי של ארצות הברית את אברהם לינקולן פלאוס (Abraham Lincoln Fellows) וויליאם טורנס (William Torrence) לקניון במטרה לבדוק כריית מנהרת הטיה על מנת להעביר מים לעמק אנקומפגרה (Uncompahgre Valley), שהיה בו מחסור במים בשל שטף של מתיישבים לאזור.[5] טורנס, תושב מונטרוז ומטפס הרים מקצועי, השתתף במשלחת כושלת שנה קודם לכן, וניסיונו הוכח כיקר ערך במסע השני. הוא העדיף להביא מזרן אוויר יחיד מגומי במקום סירות העץ הכבדות שהכשילו את המסע הקודם בקניון. הם נכנסו לקניון ב-12 באוגוסט כשהם מצוידים ב"סכיני ציד, שני חבלי משי, ותיקי גומי שבהם אפסנו את הציוד שלהם". לאחר עשרה ימים קשים כשהם מתמודדים עם מפולות סלעים, מפלי מים, ו-76 חציות של הנהר, הם יצאו מהקניון לאחר שהצליחו לאתר מקום למנהרה.[6]

כריית המנהרה החלה ארבע שנים מאוחר יותר, והייתה כרוכה בקשיים מההתחלה. "תנאי העבודה במנהרה היו קשים בשל רמות גבוהות של פחמן דו-חמצני, טמפרטורות גבוהות, לחות, מים, בוץ, פצלים, חול ואזור העתק סדוק... צוות הכרייה נזקק לכמעט שנה על מנת לקדוח דרך 2,000 רגל של סלע הרווי במים. המנהרה נכרתה דרך גרניט, קוורציט, גנייס ופצלים כמו גם דרך שכבות של אבן חול, פחם ואבן גיר. העבודה על מנהרת גניסון נעשתה תחילה ידנית ולאור נרות. כורה אחד החזיק במקדח וסובב אותו בעוד שהכורה השני השתמש בקורנס על מנת להחדיר את המקדח לתוך הסלע. עבודה זו דרשה פועלים חזקים. למרות השכר הטוב והתנאים הנלווים רובם סלדו מתנאי העבודה התת-קרקעיים ובממוצע עזבו אחרי שבועיים". 26 פועלים נהרגו במהלך המיזם בן ארבע השנים. המנהרה הושלמה לבסוף ב-1909. אורכה היה 9.3 קילומטרים והיא עלתה קרוב ל-3 מיליון דולרים. באותה תקופה הייתה מנהרת גניסון מנהרת ההשקיה הארוכה בעולם. ב-23 בספטמבר 1909 חנך נשיא ארצות הברית ויליאם הווארד טאפט את המנהרה במונטרוז.[7]

הקניון השחור של הגניסון הוכרז כמונומנט לאומי ב-2 במרץ 1933. הוא הפך לפארק לאומי ב-21 באוקטובר 1999.[8] במהלך השנים 1933–1935 בנה חיל השימור האזרחי את כביש השפה הצפונית על פי תכנון של שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית. הכביש נסלל באורך שמונה קילומטרים וכלל חמש נקודות תצפית. כביש זה נרשם במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (National Register of Historic Places) כנפה היסטורית (historic district).[9]

^ "Black Canyon of the Gunnison National Park : 1853 - Gunnison Expedition:". National Park Service. ^ "Black Canyon of the Gunnison National Park : Narrow Gauge Railroad Through the Black Canyon". National Park Service. ^ Vandenbusche, Duane (2009). Images of America - The Black Canyon of the Gunnison. Arcadia Publishing. p. 8. ISBN 978-0-7385-6919-2. ^ Kipling, Rudyard (1900). From Sea to Sea, and Other Sketches. Macmillan and Co. ISBN 978-1596058248. ^ Frank, Jerritt (2003-01-01). "Visions of the landscape : People, place and the Black Canyon of the Gunnison River". University of Montana Scholarworks - Theses, Dissertations, Professional Papers. University of Montana. pp. 75–77. ^ 1901 - Torrence & Fellows Expedition ^ The First Five: A Brief History of the Uncompahgre Project (Gunnison) ^ "Cornell University Law School - US Code Collection". US Congress. ^ Janene Caywood (2005). "National Register of Historic Places Registration: North Rim Road, Black Canyon of the Gunnison National Park / North Rim Road Historic District/ 5MN.3522" (PDF). National Park Service.

שגיאת ציטוט: נראה כי בדף קיימות תבניות "ביאור" אך לא תבנית "ביאורים" להצגתן.