Glacier Bay National Park and Preserve

( הפארק הלאומי גליישר ביי )

הפארק והשמורה הלאומיים גליישר ביי (אנגלית: Glacier Bay National Park and Preserve, מילולית "מפרץ הקרחון"), השוכנים מערבית לג'ונו, הוקמו ב-1980 מתוקף חוק שהתקבל באלסקה. קודם לכן, ב-25 בפברואר 1925, האזור שמסביב למפרץ גליישר הוכרז כמונומנט לאומי של ארצות הברית. הפארק הוכרז על ידי אונסק"ו כשמורה ביוספרית בינלאומית ב-1986, וכאתר מורשת עולמית ב-1992, כחלק מהאתר הכולל גם את שמורת הפארק הלאומית קלואן ופארק טאטשנשיני-אלסק שבקנדה, והפארק והשמורה הלאומיים ראנגל-סנט אליאס השוכנים גם כן באלסקה. הפארק משתרע על פני שטח של 13,287 קמ"ר. רוב אדמות הפארק (10,784 קמ"ר) הוכרזו כאזור טבע בראשיתי.

אין דרכים המובילות אל גליישר ביי, והאפשרות הפשוטה ביותר להגיע אליו היא באמצעות טיסה. בתקופות מסוימות בקיץ ניתן להשתמש במעבורת המגיעה אל היישוב הקטן גוסטאבוס או אל המזח בברטלט קוב.

הקרחונים היורדים מההרים מכוסי השלגים נכנסים לתוך המפרץ, ויוצרים נופי קרח מרשימים. אחד מהקרחונים המפורסמים ביותר במאה השנים האחרונות הוא קרחון מיור, שבשיאו הגיע לרוחב של שלושה קילומטרים וגובה של 80 מטרים, אך...הצג את ההמשך

הפארק והשמורה הלאומיים גליישר ביי (אנגלית: Glacier Bay National Park and Preserve, מילולית "מפרץ הקרחון"), השוכנים מערבית לג'ונו, הוקמו ב-1980 מתוקף חוק שהתקבל באלסקה. קודם לכן, ב-25 בפברואר 1925, האזור שמסביב למפרץ גליישר הוכרז כמונומנט לאומי של ארצות הברית. הפארק הוכרז על ידי אונסק"ו כשמורה ביוספרית בינלאומית ב-1986, וכאתר מורשת עולמית ב-1992, כחלק מהאתר הכולל גם את שמורת הפארק הלאומית קלואן ופארק טאטשנשיני-אלסק שבקנדה, והפארק והשמורה הלאומיים ראנגל-סנט אליאס השוכנים גם כן באלסקה. הפארק משתרע על פני שטח של 13,287 קמ"ר. רוב אדמות הפארק (10,784 קמ"ר) הוכרזו כאזור טבע בראשיתי.

אין דרכים המובילות אל גליישר ביי, והאפשרות הפשוטה ביותר להגיע אליו היא באמצעות טיסה. בתקופות מסוימות בקיץ ניתן להשתמש במעבורת המגיעה אל היישוב הקטן גוסטאבוס או אל המזח בברטלט קוב.

הקרחונים היורדים מההרים מכוסי השלגים נכנסים לתוך המפרץ, ויוצרים נופי קרח מרשימים. אחד מהקרחונים המפורסמים ביותר במאה השנים האחרונות הוא קרחון מיור, שבשיאו הגיע לרוחב של שלושה קילומטרים וגובה של 80 מטרים, אך גודלו הולך ומצטמצם. הקרחונים הידועים מלבד קרחון מיור הם קרחון מרג'רי וקרחון למפלו, ובסך הכל יש תשעה קרחונים הקשורים למי הגאות והשפל, כאשר ארבעה מתוכם מאבדים חלקים שהופכים לקרחונים ימיים המגיעים אל המפרץ.

הפאונה של האזור כוללת מינים אחדים של עופות ושל יונקים. הפלורה כוללת בעיקר יערות אשוחית וסוככיים, יערות נשירים, וכן צמחייה אופיינית לטונדרה אלפינית.

 קרחון מיור בשנת 1893, כאשר הוא כיסה את הזרוע המזרחית של המפרץ תחריט אינדיאני בעץ הבקתה של הנזיר באק הרבסון (2003)

אוניית הוד מלכותה דיסקברי, בפיקודו של הקפטן ג'ורג' ונקובר, עגנה בפורט אלת'ורפ וממנה יצאה משלחת הסקר של לוטננט ג'וזף וידבי. במפות המדויקות למדי שהוכנו על ידי המשלחת ניתן לראות את קו החוף הכמעט רציף הסמוך לאזור שבו נמצא גליישר ביי. הקרחון הגדול שבאותה תקופה מילא את המפרץ היה גם בתהליך נסיגה מהירה, והיה המקור לקשיי הניידות של משלחת וידבי. לאחר עשרות שנים הפעילות הקרחונית הגיעה לשיא, ולשון הקרחון בלטה אל מחוץ למפרץ הקרח לכיוון האי למסורייר.

וידבי לא היה האדם הראשון שהגיע לאזור גליישר ביי. בתיעודים שהוא הותיר אחריו יש אזכור לאינדיאנים ששטו בסירות קאנו מהאזור שבו נמצאת כיום פורט קארולוס, ופגשו את הסירות שלו למטרות מסחר. המשלחת גילתה עדויות לכך שהאזור היה מיושב עד לתקופה של 300 שנים לפני הגעתם, וכאשר הפעילות הקרחונית הגיעה לשיא התושבים נאלצו לנדוד למקום אחר.

בני אדם התגוררו באזור מפרץ גראונדהוג הסמוך לגליישר ביי במשך כ-9,000 שנים עד להגעת המשלחת, אך לא ברור כמה זמן גליישר ביי עצמו היה מיושב. על סמך אתר ארכאולוגי שהתגלה באי ברנוף נטען כי התגוררה בו אוכלוסיית בני אדם עם תרבות חוף צפון-מערבי במשך 3,000 שנים לכל הפחות.

תושבי האזור המשיכו את פעילויותיהם גם כאשר גליישר ביי עצמו היה מכוסה בקרח. האתר העתיק ביותר בפארק הלאומי נמצא במפרץ דאנדאס, וגילו מוערך בכ-800 שנים. האינדיאנים היו באזור מפרץ ליטויה, השוכן בחוף החיצוני של הפארק, על מנת לקבל את ז'אן-פרנסואה לה פרוז בשנת 1786. רצף של רעידות אדמה, שהאחרונה שבהן התרחשה ב-1959, גרם להרס רב בקו החוף של מפרץ ליטויה, אך למרות זאת נותר יער קטן שבו משתמרות עדויות ארכאולוגיות לדרך חייהם של התושבים המקומיים.

ב-1879 ביקר ג'ון מיור לראשונה בגליישר ביי במסגרת מסעות המחקר שלו. מיור היה הראשון בשורה של מדענים ואנשי רוח שביקרו בפארק והפכו אותו למקום מוכר ולאתר תיירות ידוע בעשרים השנים האחרונות של המאה ה-19. מיור התעניין במיוחד בתחום חקר הקרחונים, והאמין שעמק יוסמיטי נחצב על ידי קרח לפני זמן רב. אחת מהסיבות שהניעו אותו להגיע לאלסקה הייתה לצפות בקרחונים בפעולה, כדי שיוכל לבסס את התאוריה שלו. ב-1899 ביקר מיור בגליישר ביי בפעם האחרונה, וזאת כחלק מהמשלחת של איש הרכבות אדוארד הרימן.

בספטמבר 1899 התרחשה בגליישר ביי רעידת אדמה חזקה שגרמה לסדקים בקרחון מיור, והביאה לקיצה של תקופת התיירות והמחקר באזור. גושי קרח גדולים שצפו במים מנעו במשך עשר שנים את התקרבות הספינות לקרחון, וחברות אניות הקיטור הסירו את גליישר ביי מתוכניות המסע שלהם. במהלך העשורים הבאים גליישר ביי היה בבעלותם של מספר מדענים, יזמים הרפתקנים, ציידים של כלבי ים, דייגים וכדומה.

בנוסף ליחידים שפעלו באזור היה גם תאגיד אחד שעסק בהכנת שימורי סלמון, שהיה מבוסס על כוח עבודה מקומי וזר, ושגשג בין 1900 ל-1931. התאגיד נסגר בעקבות ירידת המחירים והצריכה שנגרמו כתוצאה מהשפל הגדול. בתחילת שנות ה-40 פורקו רוב המבנים הקשורים לתאגיד, כיוון שהקרקע שעליה הם נבנו נכללה בשטחו של המונומנט הלאומי שהוקם.

ויליאם קופר, אחד מהמדענים שפעלו באזור, הצליח לשכנע את החברה האקולוגית של אמריקה לפעול למען שימורו של האזור. המאמצים הצליחו ב-1925 כאשר הנשיא קלווין קולידג' חתם על החוק להקמת המונומנט הלאומי גליישר ביי, שגודלו היה כמחצית משטח הפארק והשמורה הנוכחיים. נימוקי ההכרזה כללו את הערכים הטבעיים של האזור: הקרחונים, היערות המתפתחים, אפשרויות המחקר המדעי, חשיבות היסטורית ונגישות.

המשמעות העיקרית של הקמת המונומנט הייתה האיסור על צורה כלשהי של פעילות מסחרית, שהוביל לעימותים שונים. לאחר ההכרזה הוטל איסור על כרייה, אך הוא בוטל ב-1936 על ידי הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. מבצעי כרייה ספורים נערכו עד לכניסתו לתוקף של חוק הכרייה בפארקים ב-1976.

העימותים סביב הפעילויות השונות בגליישר ביי התעצמו לאחר הרחבת גבולותיו ב-1939. הגדלת השטח בוצעה בעיקר בשל הצורך שהתעורר להגן ולשמר בתי גידול נוספים, ובכך גליישר ביי הפך ליחידה המנהלית הגדולה ביותר במערכת הפארקים הלאומיים - מעמד שהוא איבד לטובת ראנגל-סנט אליאס. אולם, שטחו של הפארק גדול יותר מכל אחד מהפארקים הנמצאים מחוץ לגבולות אלסקה.

הדיג היה מותר לאחר הרחבת שטחו של המונומנט, אך לא היה לכך בסיס חוקי. בשנת 1974 נאסר באופן סופי ציד כלבי הים באזור. בשטח שהתווסף נכללו גם מספר חוות שועלים שהוקמו בעשרים השנים הראשונות של המאה ה-20. הניסיונות לפתור את הבעיות השונות שהתעוררו הושהו כיוון שאלסקה הפכה למעורבת במלחמת העולם השנייה, לאחר שב-1941 נבנו באזור שדה תעופה ומתקנים צבאיים נוספים.

שדה התעופה הצבאי הפך לאזרחי לאחר המלחמה, והיה אחד מהגורמים העיקריים בתוכניות הפיתוח של שירות הפארקים. לאור בקשות רבות מצד התושבים המקומיים, והתמיכה שהתקבלה מארגוני השימור הלאומיים, הוחלט שלא לכלול בשטחו של המונומנט למעלה מ-14,000 אקרים של אדמה הכוללים גם את נמל התעופה.

בשנת 1956 הכריז קונרד וירת' (מנהל שירות הפארקים) על משימה 66, שהייתה תוכנית לתכנון ופיתוח הפארקים הלאומיים שתסתיים בשנת היובל להקמת שירות הפארקים. גליישר ביי זכה לתוספות תקציב במסגרת התוכנית, ובתקציב זה נבנו אכסניה שנפתחה כמתוכנן ב-1966, מזח, מגורי עובדים, בניין להנהלת הפארק ומתקנים נוספים בעיירה ברטלט קוב.

סוגיית הכרזתו של גליישר ביי כפארק לאומי נדונה במשך שנים רבות. בעקבות חקיקתו של חוק שימור הקרקעות הלאומיות באלסקה בשנת 1980 גליישר ביי הפך לפארק לאומי באופן רשמי, וגבולותיו הורחבו לאזור נהר אלסק ודריי ביי (המפרץ היבש) שבכיוון צפון-מערב. ארגון האומות המאוחדות הכריז על הקמתה של השמורה הביוספרית גליישר ביי-אי האדמירליות ב-1986. גליישר ביי הפך ב-1992 לאתר מורשת עולמית, ביחד עם הפארק הלאומי ראנגל-סנט אליאס הסמוך אליו והפארק והשמורה הלאומיים קלואן שבקנדה.

Photographies by:
Statistics: Position
6847
Statistics: Rank
10105

הוספת תגובה חדשה

Esta pregunta es para comprobar si usted es un visitante humano y prevenir envíos de spam automatizado.

אבטחה
756984321Click/tap this sequence: 8626

Google street view

Where can you sleep near הפארק הלאומי גליישר ביי ?

Booking.com
487.394 visits in total, 9.187 Points of interest, 404 יעדים, 20 visits today.